×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק חמישי
(א) המסית אחד מישראל, בין איש בין אשה, הרי זה נסקל, אף על פי שלא עבד המוסת ולא המסיתא עבודה זרה, אלא מפני שהורהו לעבוד. בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא, בין שהיה המוסת יחיד, איש או אשה, או יחידים, מיתתו בסקילה.
A person who proselytizes [a mesit] to any single Jew [a musat] - whether man or woman - on behalf of false deities should be stoned to death. [This applies] even if neither the mesit or the musat actually worshiped the false deity.
As long as he instructed him to worship [the false deity], he should be executed by stoning, regardless of whether the mesit was a prophet or an ordinary person, or whether the musat was a single individual - man or woman - or whether several people were proselytized.
א. ד (מ׳המוסת׳): המסית ולא המוסת. אך רבנו פתח בעיקר ההבדל בין מסית למדיח הנ״ל ד, א.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
(הקדמה)

{המסית ונביא השקר}

(א) הַמֵּסִית אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה - הֲרֵי זֶה נִסְקָל, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד הַמּוּסָת וְלֹא הַמֵּסִית עֲבוֹדָה זָרָה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוֹרָהוּ לַעֲבֹד. בֵּין שֶׁהָיָה הַמֵּסִית הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁהָיָה נָבִיא, בֵּין שֶׁהָיָה הַמּוּסָת יָחִיד, אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, אוֹ יְחִידִים - מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה.
הַמֵּסִית אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה הֲרֵי זֶה נִסְקָל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָבַד הַמֵּסִית וְלֹא הַמּוּסָת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוֹרָהוּ לַעֲבֹד. בֵּין שֶׁהָיָה הַמֵּסִית הֶדְיוֹט בֵּין שֶׁהָיָה נָבִיא בֵּין שֶׁהָיָה הַמּוּסָת יָחִיד אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ יְחִידִים מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה:
(הקדמה)
פרק חמישי
(א-ג) המסית אחד מישראל, בין איש בין אשה, הרי זה נסקל, אע״פ שלא עבד המוסת ולא המסית עבודה זרה, אלא מפני שהורהו לעבוד. בין שהיה המסית הדיוט, בין שהיה נביא, בין שהיה המוסת יחיד, איש או אשה, או יחידים – מיתתו בסקילה. המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית. [היה] זה שהדיח רוב העיר נביא – מיתתו בסקילה, והנדחים הרי הן כיחידים, ואינן כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים. ואחד האומר, ״אמרה לי עבודה זרה עבדוה״ או שאמר, ״אמר לי הק׳ב׳ה׳, עבדו עבודה זרה״; הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר – נסקל (שם):
המסית שהסית, בין בלשון רבים בין בלשון יחיד, הרי זה נסקל. כיצד? האומר לחבירו, אעבוד עבודה זרה, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד בעבודה פלנית שדרך אותה עבודה זרה להעבד בה; אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח; אקטר, אלך ואקטר, [נלך ונקטר]; אנסך, אלך ואנסך, (נלך וננסך)⁠א נלך וננסך; אשתחוה, ואלך ואשתחוה, נלך נשתחוה – הרי זה מסית. הסית לשנים הרי הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין, ומעידין עליו שכך אמר להן, וסוקלין אותו. ואין המסית צריך התראה. אמר לאחד – הוא אומר לו, ״יש לי חברים רוצים בכך״, ומע⁠[רי]⁠םב עליו עד שיסית בפני שנים, כדי להרגו. אם לא רצה המסית להסית לשנים, מצוה להכמין לו. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין עליהן חוץ מזה:
כיצד מכמִנין לו? המוסת מביא שנים, ומעמידַ(י)⁠ן במקום אפל כדי שיראו המסית וישמעו דבריו, ולא יראה אותן. והוא אומר למסית, ״אמור מה שאמרת לי בייחוד״. והוא אומר לו, והמוסת משיבו, ״היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים?⁠״ אם חזר בו או ששתק – פטור; ואם אמר לו, ״כך היא חובתינו וכך יפה לנו״ – העומדים שם ברחוק מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו:
א. במקור בכ״י אוקספורד היה כתוב ״ונע?ך״ (קשה לזהות אות אחת), ובשלב ראשון תוקנה המלה, ואז הועבר עליה קולמוס.
ב. כך תוקן בכ״י אוקספורד, ואפשר שבמקור היה כתוב ״ומעדים״.
(א-ב) המסית אחד מישראל עד לעבוד. פ׳ הנחנקין (דף פ״ט):
בין שהיה המסית כו׳ עד ימותו בסקילה. הכל ס״פ ארבע מיתות (דף ס״א וס״ז) ופ׳ הנחנקין (דף פ״ט):
המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח ואינו נקרא מסית. במכילתא ובספרי:
היה זה שהדיח רוב העיר וכו׳. פרק הנחנקין (דף פ״ט):
והנדחים הרי הם כיחידים עד שיהיו המדיחים שנים ואחד האומר כו׳ עד רוב העיר נסקל. פרק הנחנקין (דף פ״ט) ופשטי הכתובים מורים כן פרשת ראה:
המסית שהסית עד וסוקלין אותו. הכל פ׳ ארבע מיתות (דף ס״א ס״ז):
שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שכתב הרמב״ם ז״ל פ״ה מהלכות עכו״ם וז״ל: המסית אחד מישראל וכו׳ בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה המוסת וכו׳ – ומשמע דמשוה מסית לנביא המדיח ואלו בשלהי הנחנקין משמע דבין לרב חסדא בין לרב המנונא יש חילוק בין מסית לנביא המדיח.
תשובה: יפה שאלת וכבר קדמך אחד מן הראשונים נ״ע וז״ל והתימה מהרמב״ם ז״ל שכלל נביא המדיח עם המסית לפי שמיתתו בסקילה דהלכה כדברי חכמים נמצא שאין חילוק בין נביא המדיח להדיוט המסית וקשה דודאי לא שוו מסית הדיוט לנביא המדיח שהמסית אינו חייב אלא על עכו״ם בלבד והנביא המדיח חייב אפילו על שאר מצות (כעוקר) [בעוקר] גוף המצוה לדעת רב המנונא דהלכה כמותו משום דרבא סבר לה כותיה ואפילו אליבא דרב חסדא דנביא המדיח לא מיחייב אלא בעכו״ם בלחוד אכתי לא שוו אהדדי שהמסית אינו חייב אלא על עיקר עכו״ם והנביא המדיח חייב אפילו על לא תעשה ועל עשה שבה ואפי׳ אונתצתם את מזבחותם ואף הראב״ד לא השיג עליו והוא מן התימא עכ״ל:
ואני אומר דאי אפשר לומר דפסק הרב ז״ל כרב המנונא דאמר מחלוקת בעוקר הגוף בין דעכו״ם בין דשאר מצות דלרבנן בסקילה ולר׳ שמעון בחנק וקי״ל כרבנן דהוא ז״ל כתב דנביא המדיח בשאר מצות בחנק שכתב פרק ט׳ מהלכות יסודי התורה וז״ל ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם. וליכא למימר דפסק כר׳ שמעון דא״כ נביא שהדיח אפי׳ בעכו״ם לר׳ שמעון בחנק והוא ז״ל כתב שהוא בסקילה. ותו דלא שביק רבנן ופסק כר׳ שמעון וזה ברור. אלא ודאי דכרב חסדא דאמר מחלוקת בעוקר הגוף דעכו״ם וקיום מקצת וביטול מקצת דעכו״ם דרחמנא אמר מן הדרך אפילו מקצת הדרך אבל עוקר הגוף דשאר מצות דברי הכל בחנק. ואע״ג דרבא דקי״ל כותיה לגביה דאביי קאי כר׳ המנונא לא קשיא דלא אמרינן אביי ורבא הלכתא כרבא אלא היכא דפליגי בסברא דנפשייהו אבל הכא בסברת דרב חסדא ורב המנונא פליגי ולפיכך פסק ז״ל כרב חסדא. ומה שהקשו עליו דאכתי לא שוו אהדדי דמסית אינו חייב אלא על עיקר עכו״ם לא ידענא מנא להו דכיון דגמרינן גז״ש לחייב נביא המדיח סקילה ממסית אמאי לא ילפינן נמי מסית מנביא המדיח מה נביא המדיח חייב אפי׳ אקיום מקצת וביטול מקצת דכתיב מן הדרך אפי׳ מקצת דרך אף מסית נמי חייב אפי׳ אקיום מקצת וביטול מקצת וזו קושיא רבה למי שרוצה לעשות חילוק בין מסית דעכו״ם לנביא המדיח בעכו״ם אלא שניהם שוין ולפיכך השוה אותם הרב ז״ל. וא״ת בשאר מצות נמי יהיה חייב הדיוט המסית מהאי גז״ש. וי״ל דהאי גז״ש דהיינו כי דבר סרה להדיחך ובמסית כתיב כי בקש להדיחך בעכו״ם משתעי דכתיב ובא האות והמופת וגו׳ נלכה ונעבדה היינו עקירת הגוף וביטול מקצת דעכו״ם נמי התם כתיב כי דבר סרה על ה׳ להדיחך מן הדרך ואפי׳ מקצת דרך וכן כתב רש״י ז״ל הא למדת כי לכל ענין עכו״ם הוקש מסית לנביא המדיח ולא לשאר דברים ונמצאו דברי הרב ז״ל מחוורין והיינו דלא השיג עליו הראב״ד ז״ל. א״נ איכא לתרוצי דהתם בפרק ט׳ איירי באומר כך צוה לי האל ואם תעשו ואם תחדלו ולפיכך מיתתו בחנק כשאר נביא השקר והכא איירי במדיח ממש. וזה נראה לי נכון. והנראה לענ״ד כתבתי:
המסית אחד מישראל בין איש בין אשה וכו׳ אף על פי שלא עבד המסית ולא המוסת וכו׳ – פרק ארבע מיתות (סנהדרין ס״ו) תנן גבי מסית אמר לשנים הם עדיו ומביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו, והא ודאי אותם שנים לא עבדו ולא קבלו לעבוד ואפילו הכי סוקלין אותו מפני שהורה לעבוד לבד:
בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה וכו׳ – בסוף הנחנקין (שם פ״ט) נביא שהדיח כלומר שמתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד כוכבים בסקילה ר״ש אומר בחנק ופסק כתנא קמא:
בין שהיה המסית יחיד איש או אשה וכו׳ – ברייתא פרק ארבע מיתות (שם ס״א) אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים ואף על גב דפשטא דברייתא מיירי לענין דין הניסתים ה״ה לענין המסית ופשוט הוא:
המסית אחד מישראל בין איש ובין אשה הרי זה נסקל אע״פ שלא עבד וכו׳ – פ׳ ד׳ מיתות (דף ס״ז) מנו בנסקלין מסית ואמרו שם במשנה המסית זה הדיוט ובגמרא אמרו טעמא דהדיוט הא נביא בחנק וכו׳ מתניתין מני ר״ש היא דתניא נביא שהדיח בסקילה ר״ש אמר בחנק ובסוף פרק הנחנקין (דף צ׳.) אמרו תנו רבנן נביא שהדיח בסקילה ר״ש אומר בחנק וכו׳ א״ר חסדא מחלוקת בעוקר הגוף בעבודת כוכבים וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים דרחמנא אמר מן הדרך אפילו מקצת דרך אבל עוקר הגוף בשאר מצות דברי הכל בחנק וקיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצות דברי הכל פטור מתיב רב המנונא וכו׳ רב המנונא אמר מחלוקת לעוקר הגוף בין בעבודת כוכבים בין שאר מצות וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים אמר מן הדרך אפילו מקצת מן הדרך אבל קיום מקצת וביטול מקצת משאר מצות דברי הכל פטור ופירש״י ז״ל בעוקר כל הגוף בעבודת כוכבים ואומר נצטויתי ברוח הקדש מפי הגבורה להתנבאות לעקור כל מצות עבודת כוכבים מן התורה או לקיים מקצת וכו׳ ע״כ. משמע דלכולי עלמא הנביא שקיים מקצת וביטל מקצת משאר מצות הוא פטור כלומר שאם רוצה ודאי לעקור מצוה אחת לגמרי ודאי שהוא חייב אבל אם עוקר מצוה אחת במקצת ומקיימה במקצת פטור אבל בעבודת כוכבים בכי האי גוונא חייב וכן עבדוה ולמחר בטלוה דהיינו קיום מקצת וביטול מקצת כמו שכתב הוא לקמן והיינו פלוגתא דת״ק ור״ש בין לרב חסדא בין לרב המנונא אלא דלרב המנונא פליגי נמי בעוקר גוף שאר כל המצות ולרב חסדא לא אבל בקיום מקצת וביטול מקצת דעבודת כוכבים כולי עלמא מודו דפליגי ולרבנן בסקילה והשתא ודאי יש תימה גדול על רבינו שהוא פסק כאן כרבנן כפי הנראה נביא שהדיח בסקילה ובהלכות יסודי התורה פרק תשיעי כתב וז״ל לפיכך אם יעמוד איש וכו׳ וביאר שהנביא שבא לעקור דבר מן התורה יחנק כמו שכתב למטה וכן אם עקר וכו׳ עוד כתב שם דאם אמר עבדוה היום ולמחר בטלוה שיחנק והשתא קשה רבינו כמאן פסק אי כרב המנונא ודאי אי אפשר שהרי הוא סובר שרבנן נמי פליגי בעוקר הגוף בשאר המצות ואמרי בסקילה והוא כתב שם בפרק עשירי עקר דבר מן הדברים הוא בחנק ואי כרב חסדא הא איהו סובר דבבטול מקצת וקיום מקצת דהיינו היום עבדוה ולמחר בטלוה דהוא בסקילה לרבנן ואם כן איך כתב הוא ז״ל שיחנק הא לרבנן הוא בסקילה והוא פסק כרבנן. עוד יש לדקדק בלשון רבינו דנראה דפליג מדידיה אדידיה שבתחלה כתב שהמסית בין שהיה נביא בין שהיה הדיוט שהוא בסקילה ואחר כך כתב שאם הודחו אחר הנביא רוב העיר נסקל משמע דאי לאו הכי אלא שהודח מיעוטו אינו נסקל והוא הפך מ״ש למעלה ושכתב שאפילו שהסית הנביא ליחיד הוא נסקל. ועוד קשה במ״ש היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה דמשמע שאם היה הדיוט אינו בסקילה והוא ז״ל כתב בפ׳ שלמעלה שמדיח רוב העיר הוא בסקילה. לכן נראה לתרץ דהיכא דהעיר נעשית עיר הנדחת אז ודאי סוקלין את המדיח אבל אם אינה נעשית עיר הנדחת אין סוקלין מדיחיה. וסובר הוא ז״ל דדוקא המסית ליחיד לבד אז ודאי שסוקלין אותו וכל המדיח את הרבים אין סוקלין אותו אלא א״כ הודח רוב העיר ויהיו מדיחיה שנים שנעשית עיר הנדחת ויש טעם לשבח בדבר המסית לאחד לבד הוא מפתה אותו וגדול ענשו אבל המסית לרבים אינו יכול לפתותם כל כך מהרה שהם רבים לא יתפתו בדברי היחיד ולכך אין עונשו חמור כל כך ואינו נסקל אלא א״כ הודח רוב העיר ויהיו מדיחיה שנים שאז נעשית עיר הנדחת שאז אמרה תורה לסקול למדיחים כשיש לעיר דין עיר הנדחת אבל בלאו הכי אינו נסקל ופטור מדין מיתת בית דין וחייב בידי שמים ובין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה כלומר טעמא שהיה כולה או רובה שנעשית עיר הנדחת אז ודאי סוקלין את מדיחיה אבל אי לאו הכי אין סוקלין את מדיחיה דאי לאו הכי לישמעינן רבותא שאם הודחה מעוטה שסוקלין והשתא אתי שפיר שכתב רבינו היה זה שהדיח רוב העיר נביא כלומר דוקא היכא שהוא נביא אז ודאי סוקלין אותו אע״פ שהיא אינה נעשית עיר הנדחת מפני שהמדיח אחד אבל אם הוא הדיוט אין סוקלין אותו כיון שאינה נעשית עיר הנדחת, ומה שכתב: אם הודח אחריו רוב העיר – משמע טעמא דהוא רוב אבל מיעוט אינו נסקל אע״ג דנביא המסית ליחיד נסקל הוא מפני שהמסית לאחד עונשו חמור כמו שאמרנו אבל נביא המדיח לרבים כיון שאינו רוב העיר אינו נסקל אלא שהוא בחנק. וזהו שכתב בפ׳ ט׳ מהלכות יסודי תורה שבביטול מקצת וקיום מקצת בעבודת כוכבים הוא נחנק מפני דהתם אינו מדיח רוב העיר. ומה שאמרו רבנן דבקיום מקצת וביטול מקצת בעבודת כוכבים הוא בסקילה הוא בנביא שהדיח דהיינו שהדיח רוב העיר אבל המיעוט ודאי אינו נסקל מקרא דאך הנביא אשר ידבר בשמי וכמו שכתב שם אבל הדיוט ודאי פטור כמו שאמרנו. והשתא פסק רבינו כרב חסדא משום דרבו דרב המנונא הוא וסבירא ליה דבעוקר הגוף בשאר מצות ד״ה בחנק וכמו שכתב הוא שם וכן אם עקר וכו׳ ובביטול מקצת וקיום מקצת בעבודת כוכבים ודאי דהוא בסקילה כרבנן ודוקא כשהדיח רוב העיר וכמו שכתב כאן אבל המיעוט ודאי שהוא בחנק כמו שכתב שם. וא״ת איך אמרינן בפ׳ ארבע מיתות (דף מ״ז) המסית זה ההדיוט טעמא דהדיוט הא נביא בחנק מתניתין ר״ש דילמא רבנן היא דכי אמרו רבנן התם בסקילה דוקא בהדיח רוב העיר אבל במסית ודאי הוא בחנק, וי״ל דמשמע ליה לגמרא דרבנן אפילו במסית נביא אמרו בסקילה משום דבס״פ הנחנקין מפרש בגמרא טעמא דאתיא הדחה הדחה ממסית כיון דגמרינן נביא ממסית א״כ ילפינן נמי מה מסית בסקילה אף נביא מסית בסקילה אבל ר״ש לא גמר אלא הדחה הדחה מנביא. ואל תשיבני לזה ממ״ש רבינו למטה הסית לשנים הן הן עדיו ומביאין אותו לב״ד וסוקלין אותו דמשמע דאע״פ שהסית לרבים הוא בסקילה דאפשר לומר דמה שאמר הסית לשנים רוצה לומר כל אחד ואחד לבדו וכיון שאמר להם הם נעשים עדים ומביאין אותו לב״ד, וכן מה שכתב רבינו [בה״א] בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים אינו ר״ל שהמסית ליחידים בבת אחת אלא כל אחד ואחד בפני עצמו ואשמעינן שאע״פ שהסית לרבים לא נדון אותו כדין מדיח ויהיה בחנק אלא בסקילה. ואכתי קשיא לי דאמרו שם בס״פ הנחנקין ת״ר המתנבא לעקור דבר וכו׳ ובעבודת כוכבים אפילו אומר עבדוה היום ומחר בטלוה ומוקי לה בגמרא לרב חסדא דקיי״ל כותיה דחייב לרבנן בסקילה ולר״ש בחנק ולפי מה שתירצתי קשה דברייתא לא הזכירה הדחת רוב העיר וא״כ היה יכול לומר דלכולי עלמא חייב הוא חנק דברייתא לא איירי בשהדיח רוב העיר. ואולי רצה ליישב הברייתא אפילו שהדיח רוב העיר דומיא דברייתא אחרת דקאמרה נביא שהדיח וכו׳:
בין שהיה המסית הדיוט וכו׳ בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה וכו׳. כתב מרן הקדוש בין שהיה המסית איש או אשה וכו׳ ברייתא פ׳ ד׳ מיתות אחד יחיד הניסת וכו׳ עד ה״ה לענין המסית ע״כ וצ״ע בדבריו דזה לא כתב רבינו שרבינו כתב זה לענין המוסת דוקא ואפשר דמרן פי׳ דבריו לענין המסית משום דאי קאי למוסת כבר כתבו בתחילת הדין וס״ל דהמשך לשון רבינו היינו דבין שהיה המסית או המוסת נביא או הדיוט דינו שוה ואחר זה חוזר לדין המסית והנכון דגירסא אחרת היתה לו למרן ז״ל והכי מסתבר דגרסינן המסית ולא המוסת:
(א-ב) המסית וכו׳. המסית את רוב וכו׳. עיין בלח״מ ובמל״מ פ״ט מהל׳ יסודי התורה ה״א.
המסית כו׳. עיין חולין דף ד׳ ע״ב דבעי אכילה ושתיה וע׳ בספר יראים לר״א ממיץ:
אלא מפני שהורוהו לעבוד כו׳. עיין בכסף משנה מש״כ על נביא והנה הדין כך דהנה ע׳ בתוספתא כריתות פ״א מוכח דיש ב׳ מיני מסית דחשיב שם האומר לחבירו לך עבוד ע״ז בפ״ע וע׳ מש״כ רבינו לקמן בהל׳ ה׳ אבל אם הסית כו׳ אם קבל כו׳ משמע רק אם קבל ודוחק לומר דר״ל שם רק משום ניסת אך דהנה רבינו כאן ס״ל דהך דנקט במשנה דס״ז אעבוד זה לשון המסית דס״ל דכל הני ג׳ לשונות אומר זה המסית לחבירו אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד, ועוד הוסיף רבינו שצ״ל איזה עבודה דרכה וזה ר״ל הירוש׳ כאן דמסית לשון גבוה ומדיח לשון נמוך וגם מסית צריך לשון קודש, ומה דנקט רבינו בין בלשון רבים בין בלשון יחיד ר״ל שצריך לומר כן. והנה בגמ׳ דילן דס״א ע״א אמר שם ר״י אומר לעולם אינו חייב כו׳ עד שיאמר ור״ל כך דאם אמר לחבירו לך עבוד ע״ז אז אין חייב לא המסית ולא הניסת עד שיקבל ממנו הניסת ואם אמר נעבוד אז המסית חייב מיד רק זה אם אמר באיזה עבודה ובלשון קודש אבל בלא זה אז הוי גדר מדיח ואז כך הוא אם הוא נביא שהדיח בשם ה׳ ושמעו לו רוב העיר אז נסקל רק דין עיר הנדחת אין עליה אך זה בלשון חול אבל בלשון קודש אף אם נימא דמסית לא הוי דלא אמר איזה עבודה אך יש עליו דין נביא השקר דנבואה בלשון הקודש. ואם הדיוט הדיח רוב העיר הנה מלשון רבינו לעיל בפרק ד׳ הל׳ ו׳ נראה דפטור. אך בספרי פ׳ שופטים פסקא קמ״ח מוכח דחייב רק דאין זה עיר הנדחת אך נ״מ בין הדיוט לנביא דהדיוט אם אמר בשם ה׳ פטור לגמרי וע׳ בסנהדרין דס״א ע״ב אחד יחיד כו׳. וגם נ״מ להך דין דמסית גרע משאר דיני נפשות כמו להך דסנהדרין דכ״ט ע״א גבי אין טוענין ודל״ג ע״ב גבי יצא מב״ד זכאי ודל״ו ע״ב ע״ש דזה רק במסית לא במדיח כמבואר בתוספתא דסנהדרין פ״ז גבי נביא שהדיח הוי דינו בזה כמסית כמבואר בספרי פיסקא קע״ח ע״ש, אבל הכמנה גם לנביא לא וזה דר״ל בגמ׳ דס״ז תירץ רב פפא כי קתני כו׳ והכמנה ר״ל דזה רק בהדיוט לא בנביא:
[ממהדורא תניינא: והנה באמת מה נ״מ גבי מסית רוב העיר בין נביא להדיוט ועי׳ לקמן בהל׳ ה׳ אבל אם הסית לעבודת כ״ו דכתוב שם דרק אם קבל המוסת אז חייבים שניהם ועי׳ בתוספת׳ כריתות פ״א דחשיב בתלת׳ בבי האומר לחבירו לך ועבוד ע״ז והמסית והמדיח, והנה לעיל בפ״ד ה״ה גבי עיר הנדחת נקט דהמדיחים אמרו ל׳ כו׳ רק ל׳ או כו׳ וגם סתם ג״כ ניקרא אם שמעו להם והיו שנים, אבל במסית מבואר בספרי פ׳ ראה פסקא צ״א כך דמתחילה צ״ל הני לישני האומר כו׳ כל הג׳ לשונות ואח״כ צריך לפרש איזה עבודה ורק עבודת פנים והשתחוואה אז אם מסית לשנים והם לא שמעו לו אין צריך שום דבר לא התראה ולא קבלה רק מביאים אותו לב״ד וסוקלין אותו אז הוי בגדר עדות כמו גבי רודף לשפ״ד רק דזה צריך ב״ד של כ״ג ואם הסית לא׳ שוב שייך בו גדר התראה והכמנה כמבואר במשנה וע״ש ברש״י דס״ז ע״א ובדברי רבינו כאן דלא מהני טביעות עינא דקלא, אך בירוש׳ כאן וביבמות פ״ט משמע דגם בטביעת עינא דקלא סגי והגדר דהירוש׳ ס״ל במה דצריך דווקא הכרה בפועל ממש מי הוא העובר כמ״ש לעיל משום דצריך להעיד על דבר מסוים וכמ״ש לעיל, וכן הדין הדרישה וחקירה רק על דבר מסוים וזה ר״ל הך דחולין דצ״ו פלניא כו׳ ועי׳ עירוכין די״ח ושבועות דל״ה גבי שבועת העדות וכ״מ זה רק היכא דצריך דרישה וחקירה בגדר ושפטו העדה והצילו העדה, ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ גירושין פ״ב גבי הך דגיטין דס״ו גבי מושלך בבור דלא ר״ל שיזכור שמו רק הכירו קולו בטביעת עינא דקלא וזה ג״כ הוי מסוים לגבי גט ותו אין צריך כלל לתירוץ הגמרא שם, וכן שם בפי״ג הכ״ג שם לא הכירו את קולו, לכך השמיט רבינו הך בבא דמשנה שם דאם אמר סתם פב״פ מת ולא מצאו שום אדם אז רק כה״ג באמר אני ומצאו אדם מת די לגבי עגונה ובלא זה חיישינן כו׳ ורק גבי מסית כיון דקיי״ל דלית בי׳ הך דינא דושפטו כו׳ והצילו כו׳ עי׳ סנהדרי׳ דל״ג ע״ב ודל״ו ע״ב ס״ל להירוש׳ דדי בזה, אך זה רק לר״א בשבועות דל״ד דס״ל דמאומד הוי מציאות ע״ש וסנהדרי׳ דל״ז ע״ב ולא ר״ל לד״נ ממש רק דר״ל כגון לגואל הדם או לדין המלכות או למסית דשם לא שייך דין ושפטו כו׳ והצילו כו׳ עי׳ פסחים די״א ועי׳ תוס׳ יבמות קט״ז ע״א מה שהקשו שם מהך דמכות ד״ה אך שם זה לעדים זוממים דאם טוענים להם כמו בהך דסנהדר׳ דכ״ט יהי׳ נהרג הנדון ועי׳ סנהדר׳ דל״ג ע״א גבי חובתו דגואל הדם ותוס׳ שם ד״ג ע״ב ד״ה מוקי, ועי׳ במאי דפליגי רש״י ותוס׳ ביבמות דל״א ע״ב גבי מחקה לי׳ לזמן ע״ב גבי אשת איש ובמאי דפליגי רבינו והראב״ד ז״ל בהשגות בהלכות נערה בתולה פ״א גבי אונס וכבר כתבתי בזה והנה באמת גבי מדיח דבעי דווקא שיהיו רוב העיר עובדים ע״ז אם רק ע״ז אחת ועבודה אחת או אפי׳ שאר ע״ז ושאר עבודות ועי׳ בירוש׳ סנהדרין פ״ז גם אם עבדו בעבודתה ובעבודת גבוה ובעבודת השתחוואה אז יש לומר דחייב על כל אחת ואחת ובזה אתי שפיר הך דסנהדרי׳ דף ס״ב ע״ב וס״ג עיי״ש בתוס׳ דף ס״ג ע״א, ונ״מ אם החיוב הוא משום עבודת הגבוה או משום דעבודתה בכך, וכבר כתבתי דאף דקיי״ל דהשתחוואה חייב בכל עבודה זרה מ״מ אז רק בפישוט ידים ורק בעבודתו בכך אף דהוי העבודה שלהם בפישוט ידים מ״מ חייב אף בשחיה עיי׳ הוריות דף ד׳ ובירושל׳ שבת פ״ג, וכן נ״מ לשיט׳ רבינו בס׳ המצוות דהשתחואה הוי כעין עבודת פנים אך הגמרא דילן ר״ל ג״כ דזה רק בפישוט, ועיי׳ תוס׳ מנחות דף כ״ז דהוי גדר עבודה ולכך מותר לכהן ליכנס להיכל לזה וכמו גבי אכילת קדשים בהיכל בזבחים דף ס״ג ויומא דף ס״ח ותו׳ יומא דף כ״ה. עכ״פ גבי עיר הנדחת אם הודחו רובם רק שזה עבד בעבודתה וזה עבד בעבודת גבוה אם מצטרפים שתהיה עיר הנדחת, ועיי׳ ברש״י סנהדר׳ דף קי״ב ע״א במאי דאמר שם מרבה להם בתי דינים, ושם דף מ״ו ע״א כתב רש״י דגבי כישוף באוב או ידעוני הוו שני דינים וע״ש דף ל״ו ע״א דמשמע דאף כה״ג בע״ז הוי לי׳ כמו מציאות אחת וכן נ״מ ג״כ בהך דסנהדר׳ דף פ״א ע״ב גבי כיפה דבכרת א׳ דווקא אם היה שבת אם היו מלאכות נפרדות אם כונסין אותו לכיפה, ועי׳ תוספת׳ דנגעים פ״א מבואר שם דגבי עיר הנדחת אין דנין שנים כאחד ג״כ אך י״ל דר״ל בבת אחת ממש עי׳ סוטה ד״ח ובתוספת׳ דסנהדרי׳ פ״ז ועי׳ בדברי רבינו בהל׳ שגגות פ״ח ה״ב ס״ל לרבינו דאם עשו מלאכה בשבת בשוגג אבל אינו יודע אם קצר או טחן חייב באשם תלוי כיון דמ״מ הוא שם א׳ אף דפסקינן גבי שבת ויו״כ כה״ג דפטור לגמרי ובאמת במשנה דכריתות די״ט פלוגת׳ בזה ע״א ע״ש בפי׳ המ׳ וברש״י שם ורבי׳ פ׳ דחייב באשם תלוי גבי ספק קצר ספק טחן וכה״ג בע״ז כבר כתבתי בזה די״ל דזה כוונת הספרי בסוף פ׳ שלח דבע״ז פטור על ספק כה״ג ספק אם עבדה בעבודתה או בעבודת הגבוה דס״ל דזה הוי שני מציאות וגבי ב״נ כבר כתבתי די״ל דאינו חייב רק על עבודתה, ועי׳ סנהדר׳ ד״מ ובדברי רבינו בהל׳ עדות ובירוש׳ סנהדר׳ פ״ה דזה הוי רק בגדר בדיקה ואינו יודע חייב ועי׳ שם בדברי רבינו בזה וכבר כתבתי בזה דשיטת הירוש׳ דס״ל דגבי נרצח די אם הרוצח הרג א׳ בדרך מטברי׳ לציפורי ג״כ חייב דשם מקום שרוב ישראל ב״מ דכ״ב אך רבינו לא ס״ל כן וס״ל דזה תלי׳ ג״כ בהך דר״א דשבועות הנ״ל ובגמ׳ דידן מסיק דאף לר״א כן, והנה בירוש׳ סוטה פ״ט גבי עגלה ערופה פסק שם בהלכה א׳ גבי הרוג דמתחילה הוי שלוחי ב״ד קוברים אותו והי׳ מציינן על קברו ואח״כ היו מודדין ואף דהמדידה צריך דווקא בדקדוק כמ״ש בפ״ט ה״ד וכמבו׳ בעירובין דנ״ח ובתו״כ פ׳ בהר דהמודד מקרי דיין ור״ל דזה לא הוי גדר בירור רק דין ורק הדיינים עצמם כמבו׳ בסוטה דמ״ה ולא הוי כמו הך דיבמות דצ״ב גבי הורו ב״ד ששקעה חמה דזה לא הוי רק בירור ור״ל דהיינו שמתחילה הורו כר׳ יהוד׳ ואח״כ כר׳ יוסי בשבת דל״ה ומ״מ כיון שזה נוגע רק בגדר טיבעית לא חל על זה גדר הוראה שיהי׳ פטור מן הקרבן וכבר כתבתי בזה בהך מחלוקת דב״ק ד״צ ע״ב גבי באגרוף אם רק מסור לעדה או אף לעדים ונ״מ להך דסנהדרין דע״ח היכי דב״ד אמדוהו לחיים ומת ע״ש ברש״י דאמרינן שאח״כ נתקלקל ויצא מב״ד זכאי וע״ש בתוס׳ אם הטעות באומד הוי ג״כ טעות ב״ד, ועי׳ ב״ק דצ״א משמי׳ רחימי עלי׳ ודפ״ה ע״א ע״ש וכן נ״מ לגבי הך דחולין דנ״ט ע״ב גבי עיזי כרכוז אם חלבו מותר או אסור ואמר דשמואל ברי׳ דר׳ אבוה אכל מיני׳ אף דר׳ אחאי אסור ולא שייך כאן גדר חכם שאסר ע״ש דמ״ד וכ״מ דהפלוגתא רק בטבע אם חי׳ או בהמה וכבר כתבתי בזה דזה ר״ל מפרי פי איש כו׳ עכ״פ גדר של מדידת עגלה ערופה הוי דין, ודין צריך שיהי׳ דבר ברור כמ״ש ומ״מ ס״ל להירוש׳ והתוספתא דדי במדידה לאחר קבורה עד שזה רק מאומד וכבר כתבתי בדברי התוספת׳ סנהדר׳ היכי דהאבן שהרג בו נתערב באחרים ובמ״ש רבי׳ בה׳ שאלה פ״ו הל׳ ד׳ דאין עדות על אומד, ובאמת הנה בתוספתא שקלים פ״ב הוי מחלוקת דר״ע ור״י אם שייך ישר בעיני ד׳ ע״ש ור״ל דר״ע סבר דכל המצוות וההזהרות הכתובים בתורה הוי הכוונה הדבר בעצמו, לא מחמת ד״א ועי׳ במ״ש רבינו בס׳ המורה גבי קרא דכל פעל ה׳ למענהו עי׳ שבת קט״ז ויומא דל״ח ור״ל דהדבר נברא בשביל שהדבר יהא וכן גבי הולכה קיי״ל בזבחים די״ג ודט״ו וכ״מ דזה גופא הוי עבודה וכן שריפת חמץ וביעור ע״ז ושארי דברים וגבי עריפת עגלה כ׳ ר׳ במורה דזה לצורך בירור דשם כ׳ בקרא ישר וכמו במנחת סוטה עי׳ כריתות דכ״ד ובתוספת׳ שם ודברי ר׳ בהל׳ רוצח פ״י הל״ז דאם נמצאו עדים זוממים מותרת בהנאה וכבר כתבתי בזה במה דמבואר שם במשנה דמ״ז כיפרה ספיקה והלכה לה ור״ל דנ״מ אם היכי דהרוצח נימצא בשני עדים דאז נפסקה הפעולה של העגלה ערופה כיון דהרוצח יהרג ושם אין צריך לקוברה במקומה דווקא עי׳ כריתות ד״ו ואבות דר״נ דאסור להזיזה ממקומה ומקום קבורתה אסורה דזה רק היכא דהיא עדיין עושה פעולתה עי׳ כריתות דכ״ה אבל כאן לא מה שאין כן היכא דלא נתברר הדבר ע״י שני עדים והתראה דאז א״א לקיים ההריגה וע״כ צריכים להתיקון והכפרה של העגלה הערופה לכן תיקבר במקומה ונ״מ ג״כ במאי דמבואר בזבחים ד״ע ע״ב דעריפתה מטהרתה יש לומר דהיכא שבאו עדים והכירו הרוצח לאחר עריפתה לא נטהרה וזה תלי׳ אם טהרת השחיטה והעריפה הוי דבר נמשך או נפסק, עי׳ בהך דחולין דל״ב גבי שהה במיעוט סימנים לשיטת רש״י ושיטת רבינו גבי בן פקוע שהפריס ע״ג קרקע מוכח בהל׳ אבוה״ט דאם אח״כ מת יש בו גדר טומאה עי״ש בפ״ב הל״ז וכ״ד בע״ה וכבר כתבתי בזה במ״א דשיטת רבינו דשחיטה הוי דבר הנמשך לא נפסק ולכך פסק בהל׳ מאכא״ס דתולעים הנולדים מבשר השחוטה אסורים, ורק לגבי או״ב אינו לוקה ב״פ משמע דאסור מה״ת אך מ״מ שם בנו לא חל עליו כיון דזה נעשה לאחר שחיטה ובגדר בכור, ואכמ״ל. וכן נ״מ לגבי מליקה אם נמצא הכהן לאחר המליקה בן גרושה אף דהקרבן כשר לשיטת רבינו מ״מ יש לומר דלאכילה ולטהרה מידי נבילה לא, ועי׳ זבחים דס״ט ומנחות דמ״ה וכבר כתבתי בזה. עכ״פ ס״ל לרבינו דגבי מדידת עגלה ערופה צריך דווקא דין ברור, נחזור לענינו דיש לומר דגבי מסית צריך דווקא עבודות גבוה דכן משמע לשון הספרי הנ״ל ואפשר דזה ר״ל הירוש׳ דסנהדרין כך דמסית בלשון גבוה ומדיח בל׳ נמוך, ואפשר דזה דווקא בעבודת גבוה וזה בעבודתם אך רבינו לא ס״ל כן ובאמת עיי׳ רש״י סנהדר׳ דס״א דמפרש הך דנקט האומר כו׳ (במשנה דס״ז) דזה קאי אניסת ולא די במה שיאמר הניסת הן ע״ש בד״ה העונה ובד״ה ר׳ יהודא וכבר כתבתי בזה במקום אחר גבי הך דהוריות ד״ג ע״ב גבי הוראה למ״ד דצריך דווקא שכולם יורו אם די שיאמר הן או צריך דווקא שיאמר הדבר ההוראה, ועי׳ בסנהדרי׳ ד״ס גבי עדות ובהך דשבועות דכ״ט ע״ב גבי העונה אמן כו׳ וע״ש בדברי רבינו פ״ב מהל׳ שבועות דלא דווקא אמן וכן סבירא לי׳ לרבינו בהל׳ סוטה פ״ג דלא דווקא אמן, ועי״ש בהל׳ ז׳ ולא כדמשמע מדברי הירושל׳ בסוטה שם דגבי סוטה דווקא אמן משום דאצלה מעכבא רק שתאמר אמן על שבועת הכהן ועיי׳ שבועות דף ל״ו ע״א ברש״י שם ובספרי פ׳ נשא, ועיי׳ במכילתא פר׳ משפטים פר׳ כ׳ כת׳ שם גם כן דשבועת הדיינים בלא אמן הוי שבועת שוא ודלא כמ״ש התוס׳ דף ל״ח ע״ב ד״ה לאתפוסי, ולכך מבואר במכילתא שם פ׳ ט״ז דאין משביעין בע״כ מחמת דבלא עניית אמן הוי שוא ועי׳ נדרים ד״י ר״ש כו׳ בת״י יומא דל״ט ע״א רק בב״ד לא מחיוב כמ״ש הר״ן דכ״ז ע״ב ולכך רק מדעת ובאמת זה תלי׳ אם שבועה הוי רק גדר בירור או דין עי׳ תוס׳ ב״ב דל״ד ע״א וסנהדרי׳ ד״ל גבי עד א׳ אינו בא רק לשבועה ושבועות דל״ב מחלוקת וירוש׳ שבועות רפ״ז נשבע ולא ישלם כו׳ הא לא נשבע ישלם והשבועה רק פטור מממון ועי׳ במ״ש רבינו בהלכ׳ שכירות פ״ב הל״ט והל׳ י״א ובהל׳ שאלה פ״ו הל׳ ב׳ ג׳ ובהשגות שם וזה ר״ל הך דשבועות דמ״ה ע״ב דיכול לומר להד״מ ור״ל שלא קיבל עליו שמירה כלל או בבעלים וזה תלי׳ בהך מחלוקת בירוש׳ שבועות פ״ח אם בבעלים פטור גם משבועת שומר דהתורה פטרה אותו מכל השמירה כמו דקיי״ל שפטור אף מפשיעה כמו דמבואר ב״מ דצ״ה ועי׳ תוס׳ ב״ק דנ״ז ובדברי רבינו פ״ב מהל׳ שאלה הל׳ ח׳ דגבי פשיעה היכי דהוי ספק אם הוי בבעלים חייב וזה ג״כ הנ״מ בין גמר׳ דילן שבועות דמ״ח דשביעית משמטת שבועה דיליף שם מקרא וזה דבר השמיטה ובירוש׳ שם יליף מן בעל דברים ור״ל אם השביעית משמט השבועה או התביעה שיש מהשבועה וזה ר״ל רבינו בהל׳ שמיטה ועיי׳ בירוש׳ ב״מ פ״ג בהך דר״י לא חייבה שבועה אלא להקל ופ״ז דשבועות ע״ש. אך י״ל דכיון דזה הוי ע״י ב״ד הוי עליו גם גדר מושבע מפי אחרים, ונ״מ לגבי כפל כמבואר בב״ק דף ק״ו וכן לגבי הך דרב דאמר שבועה קונה דזה רק ע״י ב״ד, ועיי׳ תוס׳ ב״ק דק״ג ד״ה הגוזל דגבי חומש גם בלא ב״ד חייב ור״ל מהך דמבואר דק״ט ע״ב גבי גזל הגר דגם בקטן יש זה בגזל קטן וכמ״ש התוס׳ סנהדרין דס״ח ע״ב ורק בקרקע או בעבדים אף בקפץ ונשבע זה מחלוקת בשבועות דל״ז ובירוש׳ שם אם יש קרבן וחומש וכן ע״י גלגול ואכ״מ. עי׳ תוס׳ ב״ק דס״ב ע״ב. עכ״פ היכי דענה אמן בשבועה בב״ד למ״ד שבועה קונה י״ל דזה ג״כ הוי כמו שבועת עצמו וקנה לרב כיון דעשה כן עפ״י דין זהו גופו הוי קנין וכמו דס״ל לרב בסנהד׳ ע״ב בדמים קנינהו, עכ״פ זה ג״כ רק באמן ולא בהסכם בלבד כמו הן וכמו בשיטת הירוש׳ גבי סוטה, והנה מל׳ רבינו מוכח בהל׳ ה׳ מה דמחלק שם בין מסית לעבדו כו׳ הך דנקט אם עבדוהו נסקל זה רק אמסית אבל העובדים פטורים ומה דמבואר בגמ׳ סנהדרין ס״א ושבת גבי נעבד כהמן דשם כבר הי׳ ע״ז אבל המסית עצמו חייב אף בזה ורק אם עבדו ובסיפא דווקא אם הסית למי שעובדין אותו ומ״מ בהן בלבד שניהם אינם חייבים רק אם אמר הן אלך כו׳ אז חייבים שניהם דזה גופא הוי כמו עבודה, וזה ר״ל המשנה ד״ס ע״ב המקבלו כו׳ והאומר כו׳ ע״ש ברש״י ובתוס׳ ד״ה מנין ועיי׳ ברש״י כריתות ד״ג ע״ב ד״ה הואיל דאילו הי׳ כו׳ לא מחייב ור״ל לא שזה עבודה וזה רק בגדר הך דמנחות דק״ט ע״ב הודה כו׳ ועי׳ בדברי רבינו בפי׳ המשניות בהקדמה מה דאמר שם גבי מתפלל כו׳ דרק בע״ז שדרכה כן, ומה ר״ל אם שעבודתה בכך, או שמחויב על התפילה לע״ז, ועי׳ בדברי רבינו בפ״ג הל׳ ו׳ גבי מגפף ומנשק דייק שם רבינו אם הייתה עבודתה בכך וצריך לכוין לעבדה, ור״ל כך דגבי פעור ומרקוליס אע״ג דמכוין לבזותה חייב כמבו׳ בסנהד׳ דס״ד וע״ש בתוס׳ ד״ה אף ושבת דע״ב ע״ב, אך רבינו מחלק, דבר דעבודתה בבזיון אין נ״מ וחייב אבל גבי כבוד אז צריך דווקא במפרש לשם עבודה אבל גבי תפלה י״ל דזה הוי בגדר כעין פנים ולכך חייב אף אם אין זה דרך עבודה רק אם אין עושין כן פטור זהו כוונת הרמב״ם בהקדמה והארכתי בזה בהך דסנהדרי׳ דס״ד וכריתות ד״ז גבי מזמר כו׳ דדוקא בשדרך עבודתה בכך ולמה גם כאן לא נימא כעין פנים ועיי׳ סנהדר׳ דס״ה גבי מקטר לשד דהוי דין עובד ע״ז מחמת דזה מד׳ העבודות דכעין פנים ועי׳ בספרי פ׳ האזינו גבי יזבחו לשדים כו׳ ותרגום שם דלית בהון צרוך, ור״ל דלא שייך בהן עובד מאהבה, ורק בד׳ עבודות, ועי׳ ע״ז דמ״ז וחולין דמ״א גבי לבבואה ותוס׳ יומא דנ״ד ע״ב ובמכילת׳ פ׳ יתרו ע״ש עכ״פ חזינן דעבודה של כעין פנים חייב אף בדבר שאין בו ממש ומציאות, אך כל זה רק אם הי׳ זה ע״ז אבל אם הוא עושה אותה אז לע״ז רק צריך דבר שיש בו מציאות, ועי׳ במ״ש רבינו בפ״ג ה״ד הגביה כו׳ ולכך גבי מסית לעבדו ואף שעבדו דרק המסית חייב אבל העובדו פטור כ״ה שיטת רבינו ובאמת בירוש׳ מפרש הך משנה דס״ז ע״ב גבי אלך כו׳ דהחיוב הוא בגדר מסית לעצמו וזה מה דאמר אלך כו׳ ר״ל דאמר זה לעצמו וחייב משום מסית בלבד, ועי׳ דס״א ע״א ועי׳ שם בתוספת׳ סנהדרי׳ פי״א גבי התראה אי מהני כשהוא מתרה לעצמו, ובמכות ד״ו ע״ב דשם אמר דמהני מפי עצמו לפיר׳ רבי׳ פי״ב מהל׳ סנהדרין ובתוספת׳ שבועות פ״ד אם שייך לומר גדר שמיעה היכא דהוא עצמו שמע מפי עצמו, ובסנהדר׳ ד״ס ע״א גבי קריעה על ברכת השם ועי״ש דקי״ב ע״א גבי הודחו מפי עצמן, עכ״פ הירוש׳ נראה שם דהיכי דאמר הוא לעצמו לעבוד זהו גופא הוי גדר מסית דאם הוי בל׳ הסתה חייב אף שלא עבד. והנה בגמר׳ דס״ז נראה דגם נביא שהדיח אף יחיד ג״כ חייב וגם ר״ל אם רק בשמע לו או קבל ממנו עכ״פ או גם בלא קבלה חייב ועי׳ בספרי פרש׳ שופטים פסקא קמ״ח לכאור׳ משמע שם דאם נעשה עיר הנדחת ע״י אחד אף שאינו נביא נדון המדיח אף דאין על העיר שם עיר הנדחת, אך מ״מ רק בעבדו אך י״ל דשם קאי אנידחים ועי׳ יבמות ד״ט ע״א עי״ש גבי חלק הכ׳ בין יחיד לרבים וסנהד׳ ס״ח ע״ב וכפי הנר׳ מדברי ר׳ דמסית אינו חייב רק עד שיאמר באיזו עבודה יעבוד אבל לא סתם וכן הוא בספרי בזה עי״ש או בארבע עבודות שחייבים בכל ע״ז ובירושלמי פ״ז דסנהדרין מבואר דרק אם הסית בלשון קודש אבל מדיח אימא סתם ומדברי רבינו בהלכה ה׳ נרא׳ דאם הסית למי שעובדים אותה אף שלא אמר באיזו עבוד׳ אז אם קבל ממנו אף שעדיין לא עבדה חייבים שניהם, ובמסית לעצמו נקט שם אם עבדוהו נסקל בלשון יחיד ומי הוא הנסקל העובד או הנעבד ובתוספתא דע״ז פ״ז נראה דאדם הנעבד העובדו בסקילה אבל הוא עצמו אינו מבואר מה עונשו ועיי׳ מגילה ד״י ע״ב ודי״ט דהמן נתלה משום דהיה עבד כמבואר שם דט״ו ודט״ז והוי דינו כישראל ובע״ז קיי״ל דהנסקל נתלה אך מסית לא מצינו דנתלה ועיי׳ בירושלמי נזיר פ״ז דגבי בן נח ליכא מיתה בתלייה ובאמת הך מחלוקת דר׳ מאיר ור׳ יהודה בסנהדרי׳ דס״א עי״ש בתוספות י״ל דפליגי אם הוי בגדר עושה ע״ז דקיי״ל דלקי כמבואר בדברי רבינו לעיל פ״ג גם י״ל דכבר כתבו התוספות בע״ז דמ״ה ובחולין ד״מ דבעלי חיים אין עליהם שם ע״ז רק גדר גזרת הכתוב מה שהעובדים חייבים סקילה ואם כן י״ל דהנעבדים אין להם גדר מסית ועיי׳ בירושלמי פ״ד דע״ז גבי מחובר דהעושה ע״ז ממחובר כל זמן שלא נתלש אינו לוקה וכן בדבר שיש בו רוח חיים כך ועיי׳ בהך דסנהדרי׳ דצ״ג ע״א דלכאורה לא משמע כן גבי דניאל וכבר כתבתי בזה בח״ג אם אדם הנעבד אם היה כהן אין מחלל עבודה כדמוכח בספרי פרשת שופטים פסקא קמ״ז גבי רובע ונרבע דר״ש אומר הוא בזבח דברתי ולא בזובח וה״נ גבי עבד ועי׳ בגמרא דסנהדרי׳ שם דס״א ע״ב במה דאמר אחד יחיד הניסת ואחד רבים ומה שייכי להדי הדדי הא כה״ג גבי רבים לא הוי כלל עיר הנדחת רק כמו יחידים וצ״ל דסבירא לגמרא דידן דאף דלגבי המסית נ״מ בין אם אמר בלשון גבוה ובלשון קודש דאז אף אם לא שמע לו ואף יחיד חייב סקילה ואין צריך התראה רק די בהכמנה וכל הדיני׳ בסנהדרי׳ דכ״ט ע״א גבי זכות ודל״ג ע״ב ודל״ו ע״ב זה רק במסית ובתוספתא דסנהדרי׳ פליגי בזה תנאי בפ״ז דר׳ יהושע בן קרחה ס״ל אף המדיח עי״ש וזהו ג״כ כונת הגמרא דסנהדרי׳ דס״ז ע״א דרב פפא אמר כי קתני כו׳ הכמנה ר״ל דרק גבי מסית די הכמנה אבל בנביא שהדיח אז בעי דוקא התראה גמורה וזה ר״ל הגמ׳ שם ולא כרש״י, אבל לגבי הניסתים אם ניסתו רוב העיר והמסיתים הוי שנים אין נ״מ וחל עליה שם עיר הנדחת כן ר״ל הגמרא שם וגבי נביא שהדיח משמע מדברי רבינו ועיי׳ רש״י סנהדרי׳ דפ״ד דרק אם הדיח רוב העיר אז מיתתו בסקילה אבל בלא זה או שלא קבלו עליהם אז הוי רק בגדר נביא השקר ומיתתו בחנק אך מלשון הספרי פרש׳ ראה לא משמע כן רק דלדידן חייב הנביא סקילה אף ביחיד ואף שלא שמעו לו, והנה גבי נביא שהדיח דאינו חייב סקילה רק אם שמעו לו כמבואר כאן בהל׳ ב׳ והנה באמת לר׳ שמעון דס״ל סנהדרי׳ דפ״ד ודפ״ט דגם כה״ג רק בחנק לכאורה קשה הא לא גרע מנביא שקר ופשיטא, ונביא השקר ג״כ בחנק וגם מה שייך גדר הדחה בשאר מצוות עי׳ בגמר׳ ד״צ ע״א וצ״ל כך דכבר כתבתי דיש שני גדרי נביא וזהו הנ״מ בין חוזה לנביא, דחוזה ר״ל שכעת איננו מתנבא רק שאומר שזה ראה בנבואה ואז בנביא שאיננו מוחזק עדיין לנביא צריך אות ומופת, ובנביא המוחזק מאמינים לו, והיכא שאומרים שנים שכך בא להם בנבואה הוי בזה מחלוקת בירוש׳ אם צריכים ליתן אות ומופת, אית דס״ל דזה הוי בגדר עדות, אך באמת לפי הנראה בהך דזבחים דס״ב ע״א דכל היכא דיהי׳ זה נ״מ לדינא אז לא מהני רק אם אומר שראה זה בגדר מראה הנבואה, וזה מחלוקת שם בזבחים ועי׳ בירוש׳ תענית פ״ד גבי שבירת הלוחות דמשה רבינו דלא שברם עד שראה, דאין דן מאומד אף דידע בנבואה, חזינן דכל היכא דנ״מ לדינא א״א לעשות על סמך הנבואה. וכבר כתבתי בזה דנ״מ ג״כ אם דור המדבר ששמעו כל התור׳ כולה מפי משרע״ה עצמו ואז ג״כ הי׳ מרע״ה מתנבא דמרע״ה הי׳ לו הנבואה ג׳ פעמים בזמן שנתגלה לו הנבואה בעצמו ואח״כ בזמן שהי׳ מוסרם לישראל הדברים כמו שהשיגם לא בגדר לימוד, דהך דעירובין דנ״ה ונדרים דל״ז ובירוש׳ ע״ז פ״ב, ואח״כ בעת הכתיבה, עיי׳ בהך דגיטין ד״ס ועי׳ רש״י פסחים דנ״ד ובירוש׳ סוטה פ״ח ע״ש וזה שני גדרים, ובזה המחלוקת במגילה ד״ז ע״א ר׳ יהושע ור׳ אלעזר המודעי אם שייך לומר על משנה תורה גדר זכרון ור״ל דכל מקום שנאמר זכרון הוי במה שעבר ואינו הווה ועי׳ בתו״כ פ׳ בחוקתי דלכך לא נאמר ביצחק זכרון מחמת דאפרו של יצחק ישנו בהווה והוי לי׳ ראי׳ ולא זכירה, ובאמת זה תלי׳ אם שיעורים הוו כפי הזמן בזמן סנהדרין גדולה או כפי שהי׳ בזמן של משה רבינו ועיי׳ קידושין דף י״ב גבי פרוטה וזבחים דף ס״ב גבי עצי מערכה, ועי׳ ברכות דף ס״ג ע״ב גבי תורה כאילו היום ניתנה ועי׳ בהך מחלוקת דקלוט בן פרה בכורות דף ו׳ וכ״מ וכן איך הדין לחלק גבי חיה שילדה כמין בהמה ועי׳ במ״ש רבינו בהל׳ מא״ס פ״ז הי״א ע״ש בזה והגדר אם זה בגדר לדורות או הזמן הוה נקודה ועי׳ בתוס׳ עדיות פ״א שכל הימים כו׳, וכ״כ בזה. ועי׳ בהך מחלוקת דברכות דס״ב ע״ב ובהשחית כו׳ ראה וינחם דהוי מחלוקת שם על מה קאי ראה אם על בית המקדש או על אפרו של יצחק או על כסף כפורים וזה תלי׳ במ״ש אם השקלים שנותנין כיון שאח״כ נעשו של צבור אם יש בהם חלק הפרטים, עי׳ ירוש׳ שקלים פ״א דהוי זה מחלוקת תנאים גבי כהנים אם שוקלים וכבר כתבתי בזה מהך דזבחים דף ד׳ גבי קרבן ציבור בענין שינוי בעלים ע״ש ברש״י ותוס׳, ותוספ׳ מנחות דף ע״ח ע״ב ד״ה או וברמב״ם הל׳ תמורה פ״א גבי ממיר בקרבן ציבור, ובאמת זה מחלוקת תנאים בהך דברכות דמ״ט ודף נון אם יש נ״מ גבי ציבור בין רב למעט, ועי׳ בהוריות ד״י ובתו׳ ישנים יומא דף נ״א, עכ״פ זה מחלוקת שם אם שייך בזה חלק יחיד בציבור, וזה תלי׳ אם הוי ראי׳ או זכירה ואין כאן מקום להאריך, ועי׳ רש״י סנהדר׳ דנ״ו ע״ב וד״ס ע״ב גבי לא תשתחווה ודס״ג ע״א גבי לא תשתחוה ועי׳ מגילה דף לא ע״ב ובגדר הך דב״ק דף נ״ד ודף נ״ה ע״א גבי כי טוב ור״ל אם זהו בגדר ס״ת אש שחורה כו׳ דרש״י פסחים וירוש׳ שקלים או בגדר כתב לוחות דפסחים שם, ועי׳ בהך מחלוקת בחגיגה דף ויו וכ״מ גבי כללות ופרטות ובמה דמבואר בספרי פר׳ מטות ובתורת כהנים פר׳ אחרי גבי שחוטי חוץ גבי כה וזה ע״ש, עכ״פ נ״מ אם לדור המדבר על כל דבר ודבר של תורה מלבד האזהר׳ של הדבר יהיו חייבים בגדר עובר על דברי נביא וכבר כתבתי בזה בהך דיומא דס״ו ע״ב גבי גיפוף ונשוק ותוספת׳ סנהדרי׳ שם ויש שם שיטה דמגפף ומנשק יש מיתה ביד״ש אך אנן לא קיי״ל כן אך כבר כתבתי דאז הוי ג״כ בגדר העובר על דברי נביא כיון שכל ישראל שמעו מפי מרע״ה וזה רק אם שמעו מפי הנביא עצמו אבל לא מפי המתורגמן כמבואר בספרי פ׳ שופטים ולא השומע מפי שומע, ועי׳ בירוש׳ סוטה פ״ז דגם בסוטה צריכה האשה לשמוע מפי הכהן ולא כמו הך דמכות ד״ו ע״ב ע״ש ודי אם הדיינים מבינים דזה ג״כ הוי גדר נבואה ולכך מבואר בסוטה ד״ו אם לא בדקו אותה המים נקט שם איגלאי מילתא למפרע דסהדי שקרי, ור״ל ג״כ דאף דכבר כתבתי דגם ע״י טבע יכולים לבטל העדות, עי׳ ר״ה ד״כ ובכורות דכ״ח, ועי׳ ב״ב דצ״ב ע״ב, אך שם גם זה לא הוי עדות רק אומד בעלמא ועי׳ ב״ק דע״ד ע״ב דגם שם משום דהוי שני עדים כנגדן ואז לוקין אם נתברר ע״י מציאות ובמ״א אבאר זה. אבל גבי עדות סוטה לא הוי בירור גמור כיון דזה רק גדר מופתי רק אמרינן איגלאי מלתא למפרע. עכ״פ גם שם צריך שתשמע דווקא מפי הכהן ממש כמו גבי נבואה ולכך היו חייבים מיתה בידי שמים, ובזה יש לומר דלכך הי׳ מרע״ה כבד פה דעי״ז הי׳ פרעה שומע מפי המתורגמן ולא נתחייב פרעה מיתה דאזהרתן כו׳ בגדר עובר על דברי נביא, עכ״פ כך דהא דקיי״ל דהמתנבא מה שלא שמע חייב חנק זה רק אם בשעה שהוא אומר לנו הי׳ מתנבא וא״כ הנבואה הי׳ שקר אבל נביא אף שהי׳ מוחזק לנביא מכבר ואח״כ אמר לנו דבר שזה ראה כבר בנבואה לא שהוא מתנבא כעת אז רק בהדיח ושמעו לו אז חייב (ועמ״ש רבינו בס׳ המורה ח״ג דגם אם בד״א מה״ת נדחו קהל מישראל ח״ו נוהג בהם ג״כ דין הריגה הנ״ל ע״ש) לפי המחלוקת בסנהדרין דף צ׳ ובירושלמי שם אבל בלא זה מבואר בירושל׳ לאו דלא תענה כו׳ ע״ש כן ר״ל רבינו כאן. עכ״פ י״ל לרבינו דמסית לעצמו אף אם שמע לו ועבדו אינו חייב רק העובד ולא הנעבד ואינו נסקל רק העובדו ולא הנעבד ואם הסית לאחרי׳ אם קבל ממנו אף אם שלא אמר לו בלשון הסתה רק בגדר הדחה אז חייבי׳ שניהם סקילה וזה ר״ל התוספתא רפ״א דכריתות לך עבוד ע״ז ואז בעי התראה גמורה לדידן וכמו במדיחי עיר הנדחת, ועיי׳ סנהדרי׳ דס״ג ע״ב גבי אזהרה למדיח ולמסית עי״ש ולמה לא אמר כה״ג. ע״כ ממהדורא תניינא]
המסית אחד מישראל. ולא הזכיר רבנו דבעי אכילה ושתיה וכמבואר בחולין ד׳ וכבר עמד על זה הרב משנת חכמים ועוד, ועי׳ ביראים סי׳ פ״ג ובחדש סי׳ רל״ז שכתב אע״ג דאמרינן בחולין ד׳ אין הסתה בדברים ופרכינן והא כתיב כי יסיתך אחיך בן אמך ומתרצינן באכילה ושתיה, התם אין דרך להם אלא באכילה ושתיה מיהו אם הסית בדברים גרידא מחייב דתנן כל חייבי מיתות אין מכמינים להם חוץ מזו וכו׳ והוא אומר אמור מה שאמרת בסתר וכו׳ אלמא בהסתת דבור גרידא חייב עכ״ל, ועי׳ במגיה שם הביא דעת הרב יד הקטנה דהוא מחלוקת בספרי אי אין הסתה אלא טעות, או אין הסתה אלא גרוי ואי ילפינן לה מאיזבל או מהסתה דלמעלה, ואין הדברים מוכרחים ועי׳ מ״ש שם מתוספתא פ״א דכריתות והאומר לחבירו לך ועבוד ע״ז והמסית, ופרשו דמסית היינו ע״י אכילה ושתיה וחידוש דלך עבוד אף שהוא מסית אבל ר״ל בדברים בעלמא וגם זה אינו ודברי התוספתא יבוארו לקמן.
בין איש בין אשה הרי זה נסקל. קאי אמסית ודבר זה מפורש בתורה, או בתך או אשת חיקך, ולקמן קאי אמוסת ודברי הכ״מ אינם מובנים קצת.
אע״פ שלא עבד המסית ולא המוסת עכו״ם אלא מפני שהורהו לעבוד. עי׳ היטב במ״ש לעיל פ״ד ה״א ועי׳ עוד לקמן בה״ה.
בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא וכו׳ מיתתו בסקילה. הוא מסוגיא דסנהדרין ס״ז א׳ דמבואר דלרבנן נביא המסית בסקילה כמו מדיח, והנה עי׳ להרדב״ז ז״ל בלשונותיו ח״א סי׳ מ״ו שכתב וז״ל כבר קדמך אחד מן הראשונים נשמתו עדן וכתב והתימה מהרמב״ם ז״ל שכלל נביא המדיח עם המסית לפי שמיתתו בסקילה דהלכה כדברי חכמים ונמצא שאין חילוק בין נביא המדיח להדיוט המסית וקשה דודאי לא שוו מסית הדיוט לנביא המדיח, שהמסית אינו חייב אלא על ע״ז בלבד, והנביא המדיח חייב אפילו על שאר מצוות בעוקר גוף המצוה לדעת רב המנונא דהלכה כמותו משום דרבא סבר לה כוותיה ואפילו אליבא דרב חסדא דנביא המדיח לא מחייב אלא בע״ז בלבד אכתי לא שוו אהדדי שהמסית אינו חייב אלא על עיקר ע״ז והנביא המדיח חייב אפילו על לא תעשה ועשה שבה ואפילו אונתצתם את מזבחותם ואף הראב״ד לא השיג עליו והוא מן התימה עכ״ל.
והנה הרדב״ז ז״ל אחרי שהרבה לישב דלמה פסק רבנו כרב חסדא כתב ומה שהקשו עליו דאכתי לא שוו אהדדי דמסית אינו חייב אלא על עיקר ע״ז, לא ידענא מנא להו, דכיון דגמרינן ג״ש לחייב נביא המדיח סקילה ממסית, אמאי לא ילפי נמי מסית מנביא המדיח מה נביא המדיח חייב אפילו בקיים מקצת וביטל מקצת אף מסית נמי חייב וכו׳ ויישב דלמה לא יחייב מסית גם בשאר המצוות עיי״ש וזהו דעתו בישוב שיטת רבנו והוא פלא, והרי מבואר בספרי וכבר העתקנוהו לעיל בפ״ד דאמרו שם גבי מסית מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו׳ יכול אף המגפף והמנשק והמרחץ והמרבץ והסך וכו׳ ת״ל הזה הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה, הרי להדיא שאין מסית אלא בדבר שחייבין עליו סקילה, והרי המגפף וכל אלו ששנו כאן בלא תעשה דלא תעבדם, ומ״מ אין בהם דין מסית, והרי נביא המדיח אי מתרבי אף ל״ת בודאי חייב על זה וכמו שדרשו בה זו מצות ל״ת, אבל לא ידענא מאי קשיא להו בדברי רבנו, והרי רבנו כתב רק שיש דין מסית בנביא, והוא מבואר בסוגיא שהבאנו וכן הביא אח״כ דין נביא שהדיח לחייבו סקילה דלא כר׳ שמעון וכן ביתר פרטי הדינים כמו שיבואר לקמן, והא דלא הביא דין נביא המדיח בקיים מקצת ועוקר מקצת עי׳ מ״ש לעיל בפ״ט מהל׳ יסודי התורה ברחבה.
בין שהיה המוסת יחיד וכו׳ או יחידים. עי׳ מ״ש בפ״ד ה״ו בשם החינוך דמדיח לשנים הוי בכלל מדיח ומסית לא הוי כי אם ליחיד והוא פלא והרב מוהר״א שטיין ז״ל בהגהותיו לסמ״ג העביר קו עד עשרה דעד עשרה הוי מסית וביותר מעשרה מדיח הוי, והאחרונים אחריו כתבו עד שלשה ובאמת אינו כן דעת רבנו אלא דאפילו מסית למאה יחידים דין מסית עליו עם כל פרטי דין המסית וחומרתו, ומדיח הוא שמדיח את כל העיר או רובה דוקא, ואז אינו נקרא עוד מסית, וזהו ג״כ כוונת הסמ״ג מסית יחידים מדיח את המרובין, שעיר הנדחת נקראת בלשון חכמינו מרובים בכל מקום, ואם הדיח לכל העיר אבל לא הודחו עמו, הנה משום מדיח אינו חייב, דבמדיח בעינן דוקא שיעבדו המודחים עכו״ם, ומשום מסית ג״כ אינו חייב שכיון שהדיח לרבים יצא מכלל מסית ויתבאר עוד לפנינו.
(הקדמה)
פתיחה לפרק חמישי
פרק זה ברובו מיוסד על שתי פרשיות בתורה. הראשונה – ענינה לדעת רבינו (מורה ג, כד) הוא ״במתנבא בשם עבודה זרה״, והשניה – במסית. אחריהן באה פרשה שלישית בעיר הנדחת. אולם רוב הלכותיה של עיר הנדחת כבר נתפרשו בפרק רביעי, אלא שדיני המדיחים לא הושלמו שם ומקומם בפרקנו, הואיל ונביא המדיח דין מיוחד לו, כי הוא נכלל בפרשת מתנבא בשם עבודה זרה.
כדי להבין את שיטת רבינו, נראה להציע את פרשת ״מתנבא בשם עבודה זרה״ (דברים יג, ב-ו), עם פירושם של ראשונים, פירוש ההולם את דרכו של רבינו.
כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת. ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או חלם החלום ההוא כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה׳ אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם ... והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה׳ אלהיכם המוציא אתכם מארץ מצרים והפדך מבית עבדים להדיחך מן הדרך אשר צוך ה׳ אלהיך ללכת בה ובערת הרע מקרבך.
בפירושו על התורה כתב הרמב״ן ז״ל (מעין זה גם רבינו יעקב ז״ל בעל הטורים, ור״י אברבנאל ז״ל ועוד מפרשי התורה):
כי יקום בקרבך נביא יקראנו הכתוב ״נביא״ על פי עצמו ... והאיש הזה שיקרא עצמו נביא, ויצוה לעבוד עבודה זרה – על דרך הפשט, נביא העבודה זרה הוא, שיאמר: ״צלם פעור שלחני אליכם שהוא האלהים, וצוה שתעבדוהו בכך וכך״. והוא שאמר בו הכתוב עוד: ׳ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת׳ (דברים יח, כ). כי כל מתנבא בשם אלהים אחרים – לעבוד אותם יתנבא, כי הם לו לאלהיו. והזכירו שם עם נביאי השקר. אבל העולה בזה מדברי רבותינו כי זה הנביא הנזכר בכאן מתנבא בשם ה׳, יאמר: ״השם הנכבד שלחני שתעבדו לפעור, כי היה השותף עמו במעשה בראשית״, או ״שהוא גדול מכל האלהים לפניו, ורוצה שיעבדו אליו״ ... וגם זה הוא כפשוטו של מקרא.
והנה צוה הכתוב שלא נשמע ... והנה דבר סרה על השם, שלא צוהו ככה מעולם; או סרה דבר על כבודו, שאין ראוי לעבוד לאל אחר ... והנה מצות כל הפרשה במתנבא לעבוד עבודה זרה.
אבל במתנבא בשם ה׳ לשנות בדברי התורה, רבותינו דרשו בו שאם בא לעקור דבר אחד מן התורה, כגון שיתיר החזיר או אחת מן העריות – כמשפט הזה יעשה לו ... הנה הוא נביא השקר ומיתתו בחנק. עכ״ל.
הרמב״ן מסביר כי על פי פשוטו של מקרא מפרשתנו מוכח ש״מתנבא בשם עבודה זרה״ נקרא גם א) האומר שה׳ שלחו לצוות לעבוד עבודה זרה, וכמובן גם ב) האומר שהאליל שלחו. ברם מי שטוען שהאליל שלחו, אפילו אומר שהאליל צוה בדבר הרשות או אפילו הורה על דין אמת, ולא הזכיר כלל מענין עבודתו – ״לעבוד אותם יתנבא״, ולפיכך יתאים גם עליו הכתוב ׳לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים׳, ״כי הם לו לאלהיו״. אין כוונת הפסוק שהמתנבא אומר דווקא דברים הללו: ׳נלכה אחרי אלהים אחרים׳. אפילו אומר דבר אחר, כל שמייחס נבואה לעבודה זרה, הרי זה כאילו מתנבא לעבדה. אבל אם גם אמר במפורש דווקא דברים אלה – נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם׳ – יתכן שיחול עליו דין מיוחד, שהרי לשון זו היא לשונו של מסית ושל מדיח.
בסנהדרין פט, ב דרשו חכמים מן הכתוב בפרשה זו להדיחך – נביא שהדיח בסקילה. ברור שאין זה אלא דין פרטי הנלמד מכתוב זה, אבל ודאי שאין הכוונה שכל הפרשה עוסקת בנביא שהדיח, שהרי הדחה מוגדרת באופן מאד מסויים, כלומר שהדיח את רוב אנשי העיר. פרשתנו דנה בעיקר במתנבא בשם עבודה זרה. אם מתקיימים בו תנאים האמורים במסית – מיתתו בסקילה, שלמדים ממסית גם לנביא שהסית. ואם מתקיימים בו תנאים האמורים במדיח – הרי נידון כנביא שמדיח, שאף הוא למד ממסית. אבל אפילו לא נתקיימו בו לא דין מסית ולא דין מדיח, מכל מקום חייב חנק משום מתנבא בשם עבודה זרה.
נמצא שיש שני ענשים שונים למתנבא בשם עבודה זרה. מי שהוא רק מתנבא בשם עבודה זרה בלבד – מיתתו בחנק. והמתנבא בשם עבודה זרה שגם הסית ליחיד או ליחידים, או הדיח לרבים – מיתתו בסקילה. נפקא מינה בין נביא שהדיח לבין הדיוט המדיח הוא בכמה פרטים כגון, אם לא היו שנים מדיחים, או אשה נביאה שהדיחה ועוד.
בפרק הזה מתבארים אחד עשר לאוין, רובם בענייני מסיתים ומטיפים לעבודה זרה, ואיך עלינו להתייחס אליהם.
הפרק פותח בהגדרת מסית, אלא שסתם מסית הוא הדיוט ויש אזהרה מיוחדת להדיוט המסית. המסית את רוב אנשי העיר הרי זה ״מדיח״, ואינו נקרא ״מסית״. אזהרת מסית שונה היא מאזהרת מדיח, ונמנו כשני לאוין, וענשן סקילה. אזהרת מדיח נתפרשה בפרק הקודם (הלכה א), ואזהרת מסית בפרקנו (סוף הלכה ד). כל המתנבא בשם עבודה זרה, אף הוא במהותו מסית לעבודה זרה, אבל אם לא אמר לשון של מסית – מיתתו בחנק, כמו שנתבאר לעיל. אמר לשון של מסית או של מדיח – מיתתו בסקילה. אזהרה נפרדת היא למתנבא בשם עבודה זרה, ונתבארה בהלכה ו. כל הטוען טענת נבואה, ואפילו היה נביא אמת, שהפך להיות מסית או מדיח, דינו כמתנבא בשם עבודה זרה, שהרי משתמש במעמדו כנביא להטעות את העם אחרי עבודה זרה. כולם נידונים כנביא שהסית או כנביא שהדיח, ומיתתן בסקילה.
מצוה על המוסת להכמין לו למסית כדי ללכדו ולהביאו על ענשו. בנוסף על חובה זו נצטוה המוסת חמישה לאוין: שלא לאהוב המסית; שלא לעזוב שנאתו; שלא להצילו; שלא ללמד עליו זכות; שלא ימנע מללמד עליו חובה. נכשל המוסת ושמע לו להמסית ואמר לו, ״הן נלך ונעבוד״, אף על פי שעדיין לא עבד – שניהם נסקלין, המסית והמוסת.
בענין מתנבא בשם עבודה זרה ישנן שתי אזהרות: שלא להתנבא בשמה; ושלא לשמוע מן המתנבא בשמה. אף יש אזהרה נפרדת שלא להתנבא בשקר ואפילו בשם ה׳, והעובר עליה מיתתו בחנק. אף נצטוינו לא לגור מהריגת נביא שקר.
הואיל והוזכר שאזהרת מתנבא בשם עבודה זרה היא מן הכתוב ׳ושם אלהים אחרים לא תזכירו׳, ממשיך רבינו להסביר עיקר משמעותו של פסוק זה, שבו אזהרה שלא להישבע בעבודה זרה, ואפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה – אסור. אבל עבודה זרה הכתובה בכתבי הקדש בשמה מותר להזכיר שמה.
ביאור עונשם של הסוגים השונים של נביאי השקר משלים את האמור בהלכות יסודי התורה פרקים ח-י.
(א) המסית... בין איש בין אשה – שנאמר (דברים יג, ז): ׳כי יסיתך אחיך... או בנך או בתך או אשת חיקך׳. אבל שונה הוא דין מדיח; ראה לעיל ד, ב: ״אם הדיחוה נשים ... אין דנין בה עיר הנדחת״.
נסקל – ככתוב (דברים יג, יא): ׳וסקלתו באבנים ומת׳.
אע״פ שלא עבד וכו׳ – (שנאמר שם): ׳כי בקש להדיחך מעל ה׳ אלהיך׳. והשווה שבת נו, א: ... שבקש לעשות ולא עשה.
מפני שהורהו לעבוד – השווה לקמן בהלכה ב: האומר לחבירו, ״אעבוד עבודה זרה ... בעבודה פלונית שדרך אותה עבודה זדה להעבד בה״ וכו׳. וכבר שאל מרן בכסף משנה: מפני שהורהו לעבוד השווה לקמן בהלכה ב: האומר לחבירו, ״אעבוד עבודה זרה ... איך יתכן שזו היא לשון מסית, הרי לא אמר לו ״תעבוד״ ולא ״נעבוד״? ותירץ: ״ונראה לי שאמר, ״אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי״. וזה תמוה שהרי העיקר חסר מן הספר. ברם נראה שרבינו הקדים קושיא זו, שהיא קשה גם על המשנה המובאת לפנינו. לפיכך הסביר שהמסית הוא זה שהורהו לעבוד, כלומר, שהורה לו דרכי עבודתה. אם מדובר בארבע עבודות, יספיק שיזכירן בשמן, כגון זביחה, השתחואה וכו׳, שהרי הללו ידועות הן. ואם מדובר בעבודות אחרות – עד שיסביר: בעבודה פלונית שדרך אותה עבודה זרה להעבד בה. אלא שבזה לבד אינו נידון כמסית, כל עוד לא הסיק שהוא עצמו יעבוד. שהרי אם הוא אינו אומר שיעבוד בעצמו, אין לך הוכחה גדולה מזו שכל הטענות שלו למען עבודה זרה אינן כלום. אבל אם אחרי דברי שידולים, מסיים שהוא עצמו יעבוד, נמצא שיש כאן הוראה לעבוד, כלומר, ״תראה עד כמה אני בטוח בדברי, שאני הולך לעבוד״, וממילא מובן מאיליו שגם עליך לעבוד, וכל שכן אם מסיים ״נלך ונעבוד״.
בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא וכו׳ – משנה סנהדרין ז, י: [אלו הן הנסקלין ...] המסית, זה הדיוט המסית את ההדיוט.
בגמרא שם סז, א: המסית – זה הדיוט. טעמא דהדיוט, הא נביא בחנק. והמסית את ההדיוט. טעמא דיחיד, הא רבים בחנק. מתניתין מני? רבי שמעון היא, דתניא: נביא שהדיח בסקילה; רבי שמעון אומר, בחנק. מדיחי עיר הנדחת – בסקילה; רבי שמעון אומר, בחנק.
ראה לפנינו (ד״ה היה זה שהדיח) שאין הלכה כרבי שמעון. נמצא שלכך אמרו בגמרא ״מני? רבי שמעון היא״, כדי להשמיענו שמשנתנו יחידאה היא ואינה הלכה (ראה כסף משנה הל׳ ברכות ח, י). כך מפורש במאירי ז״ל (מהדורת סופר עמ׳ 246): ״ואמר המסית, ר״ל זה שנמנה בנסקלין – זה הדיוט, אבל נביא המסית אינו אלא בחנק. וכן שהוא מסית את ההדיוט, ר״ל יחיד או יחידים, אבל אם הסית רוב העיר הרי זה בחנק. ודבר זה אין הלכה כן, אלא בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא, בין שהיה הניסת יחיד או רבים – מיתת כולן (כלומר, המסיתים) – בסקילה״.
ראה בהמשך הסוגיא שם שרש״י ז״ל וגם תוספות בשם רבינו תם ז״ל מפרשים שיש אמוראים המעמידים את משנתנו אף כרבנן דרבי שמעון, אלא שמתרצים שאין הדיוק ״הא נביא בחנק״ קיים. נמצא שלהלכה אין חילוק במסית בין הדיוט לנביא. אלא שרבינו בפירוש המשנה שם נראה שמפרש כהמאירי ז״ל.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהלחם משנהמעשה רקחמרכבת המשנהצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ב) המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית:
היה זה שהדיח רוב העיר נביא, מיתתו בסקילה, והנדחים הרי הן כיחידים, ואינן כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים. ואחד האומר, אמרה לי עבודה זרה עבדוה, או שאמר, אמר לי הקב״ה עבדו עבודה זרה, הרי זה נביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל:
המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הרי זה נסקל. כיצד, האומר לחבירו, אעבוד עבודה זרה, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, בעבודה פלוניתא שדרך אותה עבודה זרה להעבד בה, אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח, אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר, אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך, אשתחוה, אלךב ואשתחוה, נלך ונשתחוהג, הרי זה מסית:
הסית לשנים, הרי הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין, ומעידין עליו שכך אמר להן, וסוקלין אותו.
A person who proselytizes the majority of the inhabitants of a city is called a madiach rather than a mesit. If the person who leads the majority of a city astray is a prophet, he is executed by stoning, and the people who were led astray are judged as individuals, and are not considered to be inhabitants of an עיר הנדחת. [For the latter laws to be applied,] two people must proselytize them.
If a person says: "A false deity told me: 'Serve me,'" or "The Holy One, blessed be He, told me: 'Serve a false deity'" - he is considered a prophet who leads others astray. If the majority of the city's inhabitants are swayed by his words, he should be stoned to death.
A mesit should be stoned to death whether he proselytizes in plural terms or in singular. What is implied? He is considered a mesit if he tells a colleague, "I will worship a false deity. [Follow me.] I will go and worship...⁠" or "Let us go and worship following the particular rite with which that deity is served,⁠" "I will slaughter. [Follow me.] I will go and slaughter...⁠" or "Let us go and slaughter,⁠" "I will bring a burnt offering. [Follow me.] I will go and bring a burnt offering...⁠" or "Let us go and bring a burnt offering,⁠" "I will offer a libation. [Follow me.] I will go and offer a libation...⁠" or "Let us go and offer a libation,⁠" or "I will bow down. [Follow me.] I will go and bow down...⁠" or "Let us go and bow down.⁠"
When a person proselytizes two individuals, they may serve as witnesses against him. They should summon him to court and testify against him, relating what he told them, and the mesit is stoned.
א. כך ב2-1, ת3-1. א: פלנית, והוא כתיב חסר, ולקמן הל׳ ו׳ ועוד גם בא׳ מלא. ומצינו כך בכ״י רבנו, במשנה נדרים ט, ג ׳פלנית׳ חסר, ובגיטין ג, א ׳פלונית׳ מלא.
ב. כך ב2-1, ת3-1, וכ״ה במשנה סנהדרין ז, י בכ״י רבנו. א: ואלך.
ג. כך ב2, ת3-1, וכך תוקן בב1, וכ״ה במשנה סנהדרין שם בכ״י רבנו. א: נשתחוה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
הַמֵּסִית אֶת רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר - הֲרֵי זֶה ׳מַדִּיחַ׳, וְאֵינוֹ נִקְרָא ׳מֵסִית׳.
הָיָה זֶה שֶׁהִדִּיחַ רֹב הָעִיר נָבִיא - מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה. וְהַנִּדָּחִים - הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים, וְאֵינָם כְּאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת, עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמַּדִּיחִים שְׁנַיִם. וְאֶחָד הָאוֹמֵר ׳אָמְרָה לִי עֲבוֹדָה זָרָה: עִבְדוּהָ׳; אוֹ שֶׁאָמַר ׳אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עִבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה׳ - הֲרֵי זֶה נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ. וְאִם הֻדְּחוּ אַחֲרָיו רֹב הָעִיר - נִסְקָל.
הַמֵּסִית שֶׁהֵסִית, בֵּין בִּלְשׁוֹן רַבִּים בֵּין בִּלְשׁוֹן יָחִיד - הֲרֵי זֶה נִסְקָל. כֵּיצַד? הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ ׳אֶעֱבֹד עֲבוֹדָה זָרָה׳, ׳אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹד׳, ׳נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד׳ בַּעֲבוֹדָה פְּלוֹנִית שֶׁדֶּרֶךְ אוֹתָהּ עֲבוֹדָה זָרָה לְהֵעָבֵד בָּהּ; ׳אֶזְבַּח׳, ׳אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח׳, ׳נֵלֵךְ וְנִזְבַּח׳; ׳אֲקַטֵּר׳, ׳אֵלֵךְ וַאֲקַטֵּר׳, ׳נֵלֵךְ וּנְקַטֵּר׳; ׳אֲנַסֵּךְ׳, ׳אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ׳, ׳נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ׳; ׳אֶשְׁתַּחֲוֶה׳, ׳אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה׳, ׳נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה׳ - הֲרֵי זֶה מֵסִית.
הֵסִית לִשְׁנַיִם - הֲרֵי הֵן עֵדָיו, וְהֵן מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וּמְעִידִין עָלָיו שֶׁכָּךְ אָמַר לָהֶן, וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.
הַמֵּסִית אֶת רֹב אַנְשֵׁי הָעִיר הֲרֵי זֶה מַדִּיחַ וְאֵינוֹ נִקְרָא מֵסִית. הָיָה זֶה שֶׁהִדִּיחַ רֹב הָעִיר נָבִיא מִיתָתוֹ בִּסְקִילָה וְהַנִּדָּחִים הֲרֵי הֵן כִּיחִידִים וְאֵינָם כְּאַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת עַד שֶׁיִּהְיוּ הַמַּדִּיחִים שְׁנַיִם. וְאֶחָד הָאוֹמֵר אָמְרָה לִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עִבְדוּהָ. אוֹ שֶׁאָמַר אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי זֶה נָבִיא שֶׁהִדִּיחַ. וְאִם הֻדְּחוּ אַחֲרָיו רֹב הָעִיר נִסְקָל. הַמֵּסִית שֶׁהֵסִית בֵּין בִּלְשׁוֹן רַבִּים בֵּין בִּלְשׁוֹן יָחִיד הֲרֵי זֶה נִסְקָל. כֵּיצַד. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אֶעֱבֹד כּוֹכָבִים אֵלֵךְ וְאֶעֱבֹד נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד בַּעֲבוֹדָה פְּלוֹנִית שֶׁדֶּרֶךְ אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְהֵעָבֵד בָּהּ. אֶזְבַּח אֵלֵךְ וְאֶזְבַּח נֵלֵךְ וְנִזְבַּח. אֲקַטֵּר אֵלֵךְ וַאֲקַטֵר נֵלֵךְ וּנְקַטֵּר. אֲנַסֵּךְ אֵלֵךְ וַאֲנַסֵּךְ נֵלֵךְ וּנְנַסֵּךְ. אֶשְׁתַּחֲוֶה אֵלֵךְ וְאֶשְׁתַּחֲוֶה נֵלֵךְ וְנִשְׁתַּחֲוֶה הֲרֵי זֶה מֵסִית. הֵסִית לִשְׁנַיִם הֲרֵי הֵן עֵדָיו וְהֵן מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וּמְעִידִין עָלָיו שֶׁכָּךְ אָמַר לָהֶן וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

המסית את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח וכו׳ – משנה (שם ס״ז) המדיח זה האומר נלך ונעבוד כוכבים ובגמרא מדיחי עיר הנדחת שנו כלומר ואשמעינן דמדיח לא מקרי אלא מדיח עיר הנדחת ומדיח עיר הנדחת לא מקרי מסית:
היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה והנדחים הרי הם כיחידים וכו׳ – כלומר אע״פ שהיה נביא זה שהדיח רוב העיר לא נשתנה דינם מאילו היה הדיוט וכיון שאינו אלא אחד דינם כיחידים וכמו שנתבאר בפרק שקודם זה:
ואם הודחו רוב אנשי העיר וכו׳ – כבר פירשתיו בפרק שקודם זה:
המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד וכו׳ עד העומדים שם ברחוק מביאין אותו לב״ד וסוקלים אותו – הכל משנה בפרק ד׳ מיתות שם. וא״ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד שאינו אומר אליו תעבוד או נעבוד. ונ״ל שאומר אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, או שאמר אלך ואעבוד שמחוסר הליכה אע״ג דאיכא למימר אדהכי הדר ביה, או שאומר בלשון רבים נלך ונעבוד בכל ענין מקרי מסית:
ואחד האומר אמרה לי ע״ז עבדוה. הקשה הפר״ח וז״ל תימה דזה מנין דסתם נביא דאיתיה בגמרא אינו אלא דוקא כשמתנבא בשם ה׳ וכן בקרא נמי לא מיירי אלא בכה״ג ולא במתנבא בשם עבודה זרה וכן פי׳ רש״י וכו׳ אבל במתנבא בשם ע״ז משמע ודאי שדינו כשאר המתנבא בשם ע״ז דדינו בחנק וצ״ע ע״כ. מש״כ דמתנבא בשם ע״ז דינו בחנק היינו דוקא היכא שלא נתנבא לעבוד ע״ז דהיינו הדין שהזכיר רבינו בדין ו׳ דבאותה פרשה לא הוזכר לעבוד ע״ז ואף אם תמצא לומר דבכל מילי איירי מ״מ בדין מדיח שהודחו אחריו רוב העיר אי אפשר לחייבו משום מתנבא כיון דאף אם לא הזכיר ע״ז מחייב משום שהדיח תדע שאם לא הודחו אחריו חייב חנק משום מתנבא בשם ע״ז וכ״כ מרן פ״ד דין ו׳ (וט״ס יש שם) ומ״ש דבקרא נמי לא מיירי אלא בכה״ג לא ידעתי מאין הכריח הרב זה דבאותה פרשה לא הוזכר דין זה ורבינו ס״ל דכיון שהוא נביא מסתמא ודאי שאומר כן משום אלוה וכו׳ ועיין במ״ש מרן בסוף הפרק:
או שאמר אמר לי הקדוש ברוך הוא עבדו ע״ז וכו׳. דברי רבינו צריכים ביאור חדא דלמה השמיט הך דאמרינן התם דבקיום מקצת וביטול מקצת דע״ז נמי מחייב ותו דבסוף פ״ט דיסודי התורה כתב דבעבדוה היום ואפילו שעה אחת ה״ז יחנק וקשה טובא דכיון דהוא ז״ל פסק כאן כרבנן דס״ל דהך פרשה דנביא שהדיח הוי דינו בסקילה דגמרינן הדחה הדחה ממסית א״כ היכי כתב שם דיחנק וראיתי להמפרשים ז״ל שתירצו לזה עיין עליהם. ולדידי אני הצעיר נראה לענ״ד דכל הדרכים בחזקת סכנה כמו שיראה המעיין דאכתי קשה טובא דכיון דלרבנן הך פרשתא דנביא שהדיח הויא בסקילה א״כ היכי כתב שם רבינו דיחנק ומייתי ראיה מקרא דכי דבר סרה שהוא מדבר בנביא שהדיח והורעה כל הפרשה כולה לסקילה מכח הג״ש דהדחה הדחה לכך נראה דרבינו התם איירי בשלא הודחו אחריו כלל כדמשמע מסתמיות דבריו שם וכאן איירי בשהודחו דוקא כמ״ש להדיא ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל והשתא ההיך פרשתא דנביא שהדיח איירי בשהודחו דוקא וכמו שמבואר בדברי רבינו הכא ובהא פליגי רבנן ור׳ שמעון וסתם דבריו כאן ולא כתב דאיירי בביטול כל הגוף לעולם אלא שאמר אמר לי הקב״ה עבדו ע״ז באיזה אופן שיהיה שיתחייב בע״ז קאמר אפילו בהיום עבדוה לבד והתם דאיירי בשלא הודחו אחריו כלל אין לחייבו כי אם משום דהוי נביא השקר ומקרא דאך הנביא אשר יזיד.
ומה שלא הכריח רבינו מהך קרא גופיה הראנו חכמתו הרחבה מני ים דבנביא שהתנבא ולא הודחו אחריו מנ״ל לחייבו אי מקרא דלהדיחך התם לא איירי אלא בהודחו אחריו דוקא ואי מקרא דנביא השקר התם דבר שלם כתיב כדאיתא בש״ס והשתא כיון דהוא ז״ל פסק כר׳ חסדא דס״ל דההוא קרא דלדבר דבר מיירי בשאר מצות ובעוקר כל הגוף א״כ בהיום עבדוה דהיינו עוקר מקצת לא מצי יליף מהתם דהתם בעוקר דבר שלם איירי לכך הוצרך להביא קרא דנביא שהדיח דמהתם ילפינן דבע״ז אפילו במקצת חייב כדבר שלם בשאר מצות ודון מינה ואוקי באתרין דבדבר דכתיב בהך קרא דנביא השקר נכלל גם כן ביטול מקצת דע״ז דלית לן קרא לרבוינהו כאמור ולכך לא יליף המיתה מהך קרא אלא מקרא דנביא השקר כמ״ש לפיכך נדע בודאי שהוא נביא השקר וכו׳ ויחנק דאלו בנביא שהדיח או שהסית תיפוק ליה דהסית או הדיח אלא כתב כן לרמוז לנו כוונתו ודו״ק בזה כי הוא כפתור ופרח:
כיצד האומר לחבירו אעבוד וכו׳. כתב מרן ז״ל וא״ת היכי קאמר שלשון שאומר המסית הוא אעבוד וכו׳ ונ״ל שאומר אעבוד אני בתחילה ואתה אחרי וכו׳ ע״כ ורש״י ז״ל פירש כפשטיה דבאחד מכל הלשונות הללו הוי מסית וחייב ע״כ משמע דס״ל דכיון דאיכא הוכחה דרוצה לפתותו די דאל״כ אמאי קאמר ליה ומאי נפקא מינה ודו״ק. והפר״ח הכריח גם כן ממתני׳ דקתני המסית את ההדיוט אמר יש יראה במקום פלוני כך אוכלת וכך שותה וכו׳ דמשמע דכל שאומר דברים שמשמעותם לשון הסתה מיקרי מסית:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

היה זה שהדיח וכו׳ נביא. עיין כ״מ והנכון דדוקא בהדיוט קי״ל סנהדרין דף ס״א ע״ב רבים מימלכי ולא טעו אבתריה משא״כ בנביא יחיד הוא חייב ומ״מ אין הנדחין בדין עיר הנדחת דבעינן מדיחין שנים עיין מ״ש רבנו ה״א. מיהו קי״ל דאין אומרים רבים מימלכו אלא א״כ ברוב העיר דאז בעינן ב׳ מדיחין ואהנו מעשיו.
המדיח את רוב אנשי העיר הרי זה מדיח, ואינו נקרא מסית, היה זה שהדיח רוב העיר נביא מיתתו בסקילה, והנידחים הרי הם כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים. ואח״כ חזר רבנו וכתב בנביא שהדיח, ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל דמוכח דאם לא הודחו אחריו רוב העיר אינו נסקל, ונתלבטו בדברי רבנו אלה כל המחברים ועי׳ לח״מ ופר״ח והרב בנין שלמה לסנהדרין בנה על זה דיק להוכיח דינים חדשים שאינם במחילת כבוד תורתו.
אבל דברי רבנו ברורים ומפורשים, המסית והמדיח יש לכל אחד מהם דינים בפני עצמם מלבד הכמנה והתראה וכדומה, הנה המסית בין שאומר בלשון יחיד בין בלשון רבים הוי מסית, ומדיח בעינן דוקא שיאמר בלשון רבים, ומבואר בפרק הקודם מקור הדברים. המסית חייב אע״פ שלא אבה המוסת ולא קבל ומדיח בעינן דוקא שיעבדו המודחין ועוד דינים שיבוארו ומסית הוא מי שמסית ליחיד אפילו ליחידים רבים, אבל אם מסית לעיר זה יצא כבר מכלל מסית ונכנס בגדר מדיח לכל דיניו וכבר נתבאר לעיל, ואחר שכתב רבנו בה״א פרטי דין המסית ושגם נביא חייב משום מסית כתב כאן דמסית לרוב אנשי העיר יצא מכלל מסית בכל הדינים ונכנס בכלל מדיח, ואח״כ כתב הדין דאם היה המדיח נביא ג״כ חייב סקילה כרבנן ולא כר׳ שמעון, וכתב רבנו והנידחים הרי הן כיחידים ואינם כאנשי עיר הנדחת עד שיהיו המדיחים שנים, זה קאי בין על תחלת דינו בהדיוט המדיח בין על נביא המדיח לרבים, שהמה חייבים משום מדיח אם הדיחו את רוב העיר אע״פ שהנדחים לא ידונו בדין עיר הנדחת ועי׳ מ״ש לעיל בפ״ד ה״ו להאריך בזה מה שנסתבכו גדולי המחברים וכתבנו דלדעת רבנו אין חיוב סקילה של המדיח תלוי בקיום דין עיר הנדחת, דאף אם אי אפשר לקיים בהם דין זה משום דחסרים פרטים מ״מ מכיון שעבדו רוב העיר, המדיחים חייבים סקילה, והוא מבואר בספרי שהבאנו שמה דאיתא שם להדיא לפי שמצינו אין עושין עיר הנדחת לא ע״פ יחיד ולא ע״פ נשים יכול יהיו פטורים ת״ל וכו׳ וזהו דינו של רבנו ומקורו דאם המדיח הוא יחיד בין שהוא הדיוט בין שהוא נביא שאין העיר נעשית עיר הנדחת אבל מ״מ הוא חייב סקילה כמדיח, ולפי״ז מיושבים גם דברי החינוך שכתב במצווה פ״ז דנוהג גם בנשים ותמהו עליו במשנת חכמים ובמנחת חינוך ועוד, דהרי ממעטינן אנשים ולא נשים בדין עיר הנדחת ועי׳ במנחת חינוך שם שכתב דלומר דחייב משום מדיח אף שאינו נעשית עיר הנדחת זה אינו אבל הדברים מבוארים ומפורשים ולחנם נדחקו בזה.
אולם כל זה אינו אלא לענין שאר פרטים בדין עיר הנדחת משא״כ אם לא הודחה רובה, דאז משום מסית א״א לחייבו (אף דבמסית לא בעינן שיעבוד המוסת) משום דמסית לרוב העיר יצא מכלל מסית וכמו שנתבאר, ומשום מדיח ג״כ א״א לחייבו, שהרי בדין המדיח בעינן שיעבדו המודחין וכיון שלא הודחו רובן הרי לא עבדו המודחין כלם, ולפי״ז בהדיוט המדיח בכהאי גוונא פטור לגמרי וכמ״ש רבנו לעיל בפ״ד, ובנביא שהדיח חייב חנק משום נביא השקר אבל לא משום מסית ולא משום מדיח, וזהו שכתב רבנו הרי זה נביא שהדיח ואם הודחו אחריו רוב העיר נסקל אבל בלא רוב העיר הוי רק נביא השקר והדיוט פטור לגמרי והדברים ברורים בעזהי״ת, ומ״ש הלח״מ לתמוה בדין קיים מקצת וביטל מקצת נתבאר לעיל בפ״ט מיסודי התורה.
ואחד האומר אמרה לי עכו״ם עבדוה, או שאמר אמר לי הקב״ה עבדו עכו״ם הרי זה נביא שהדיח. והוא חידוש דין גדול, דהרי במסית בעינן שיאמר אלך ואעבוד או נלך ונעבוד, ובמדיח בעינן בלשון רבים דוקא נלך ונעבוד וכמו שנתבאר לעיל אבל אם יאמרו לכו ועבדו או לך ועבוד אין זה אמירה וכמו שיתבאר אי״ה לקמן בה״ה עיי״ש שדברי רבנו מאירים שם לפי״ז. אמנם כל זה הוא בהדיוט המסית או מדיח, אבל בנביא אפילו אמר עבדוה ולא כלל עצמו עמם הוי מסית ומדיח, והדבר פשוט ומובן, דהנה מחלוקת ר׳ שמעון ורבנן בנביא שהדיח, הרי פשוט דאין נפק״מ מי הוא האיש המסית או המדיח, וכי אפשר לומר שבשביל שהוא נביא ישתנה דינו, ומה לנו בכך שנביא השקר דעלמא בחנק, הכי יצא בשביל זה מכלל כל דין ישראל שחייב סקילה בהסתה והדחה ועל כרחך דהמחלוקת הוא באם שאינו מסית ומדיח כשאר מסית ומדיח דעלמא אלא שהסתתו היא ע״פ נבואה, אי גם זה נכלל בכלל מסית ומדיח דעלמא אי לא ואי באומר אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכדומה הרי זה מסית דעלמא ובזה לא נחלקו ר״ש ורבנן כלל אלא באומר לך ועבוד או עבדוה דבזה בעלמא לא הוי מסית, אלא הוא משום שאומר בשם ה׳ בזה הוא דאפלגו ופסק כחכמים דהוי מסית ומדיח. ועפי״ז יתבארו הדברים בתוספתא דכריתות פ״א העתקנוה לעיל בה״א והאומר לחבירו לך ועבוד ע״ז והמסית והמדיח, והגאון רד״ל ז״ל מחק מתוך הספרים מאמר לך ועבוד, חדא דלך עבוד ע״ז לא מהני, ואי הוי מהני הרי זה בכלל מסית ומדיח ולמה חלקו בתרתי, אולם לפי דברינו מבוארים הדברים דבאמת בהדיוט לא מהני לך ועבוד אלא אלך ואעבוד ואתה אחרי, או נלך ונעבוד אבל בנביא מהני גם לך ועבוד ולכן חלקם בבריתא לתרי בבי ויש להאריך בזה טובא.
ואחד האומר אמרה לי עבודת כוכבים עבדוה או שאמר אמר לי הקב״ה עבדו עכו״ם הרי זה נביא שהדיח. ותמה על זה הפר״ח ז״ל דמנין לו לרבנו דמנבא בשם עכו״ם יש לו דין מדיח ודלמא נביא שהדיח לא מיירי אלא במתנבא בשם ה׳ אבל המתנבא בשם עכו״ם דינו רק כמתנבא בשם עכו״ם דעלמא דדינו בחנק ונשאר בתימה, ואנא בעניי לא ידענא מאי קושיא, דהא כיון דלרבנן גלי קרא בנביא שקר שאם בקש להדיחך יצא מכלל חנק ויליף הדחה הדחה ממסית דחייב סקילה, א״כ מה לי מתנבא בשם ה׳ לשקר מה לי מתנבא בשם עכו״ם כיון שדין חנק לא נאמר במקום שיש הדחה, והרי רבנו בספר המצוות כלל בל״ת דמתנבא בשם עכו״ם, בין שאומר בשם האל בין שאומר בשמה לעובדה, וכ״כ בהקדמתו לפי׳ המשנה והחלק השני שיאמר היה אלי דבר ה׳ לעבוד הבעל וכו׳ וגם זה מתנבא בשם עכו״ם שזה השם כולל מי שיאמר שהיא בעצמה צותה לעבוד אותה או מי שיאמר שהקב״ה צוה לעבוד שום דבר.
אבל מה שמפליא באמת הוא מה שכתב רבנו בספר המצוות ל״ת כ״ו שהזהירנו מהתנבאות בשמה והוא שיאמר שהאל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה בעבודתה וכו׳ אבל התבאר בכתוב העונש ודין המיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו ית׳ ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא, וזאת המיתה בחנק והוא פלא דהא לפי מה שכתב כאן המתנבא לעבדה בין בשם ה׳ בין בשמה עצמה, הוא בסקילה, ומתנבא בשמה הוא מ״ש רבנו לקמן בה״ו שאומר בשמה שמצוה לעשות או שלא לעשות כך וכך, ומצאתי להחינוך ז״ל העתיק כדברי רבנו בספר המצוות ועמד עליו הרב מנחת חינוך לתמוה ולא ראה כי כן מבואר גם אצל רבנו בעצמו וכן תמה בזה הרב משנת חכמים ז״ל והרגיש גם בדברי רבנו שהבאנו.
ונראה דהא דכתב שם רבנו במתנבא לעובדה דחייב חנק היינו באופן שאין בו לא דין מסית ולא דין מדיח ומשכחת לה באופנים שכתבנו לעיל, שהדיח לבני העיר ולא הודחו, דפטור משום מסית, ופטור משום מדיח, וחייב משום נביא שמתנבא בשם אלהים אחרים דאלו הדיוט פטור לגמרי וה׳ יאיר עיני.
כיצד האומר לחברו אעבוד כוכבים אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו׳. רבנו מפרש דאלך ואעבוד אמסית קאי וכן פרש״י ז״ל ומה שהקשו ע״ז מהא דלעיל ס״א דפריך שם עובד אין אומר לא והתנן האומר אעבוד אלך ואעבוד וכו׳ ומשמע דאניסת קאי הנה כבר יישבו רש״י ז״ל שם דפריך דמשמע דמשעה שהסיתוהו ונתרצה חייב מיתה דנפקא ליה לקמן מלא תאבה ולא תשמע הא אבה ושמע חייב מיד, והתוס׳ שם הקשו ע״ז וכן הרמ״ה ז״ל דחה הפירוש וכתב ג״כ דאניסת מפי עצמו קאי ואע״ג דגבי פירושא דמסית מתנייה, איידי דפריש מסית, פריש נמי ניסת ועי׳ תוס׳ יו״ט שם במשנה שלא עמד על כל זה, ובאמת גם אם נימא כדברי התוס׳ והרמ״ה ז״ל דהכא אניסת קאי מ״מ דברי רבנו מבוארים ומפורשים בספרי שם על הקרא דולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה ודריש ע״ז מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו׳ והרי זה להדיא אמסית, אבל כבר הבאתי לעיל בשם המכלתא במדרש תנאים המסית שהסית בין בלשון רבים בין בלשון יחיד הרי זה נסקל כיצד האומר אעבוד אלך ואעבוד נלך ונעבוד וכו׳ והרי זהו לשון רבנו כאן המסית שהסית בין בלשון רבים וכו׳ כיצד האומר לחבירו אעבוד וכו׳ וזהו מקור דבריו.
והנה על מ״ש רבנו אעבוד אלך ואעבוד הקשה הכ״מ והרי אין כאן הסתה, ופירש דר״ל שא״ל אעבוד אני בתחלה ואתה אחרי, והעתיקו כן המפרשים האחרונים, וקשה לומר כן, והרב סדר משנה דעתו דעל כרחך צריכים לומר לו איך נניח וכו׳ והוא (משום) [משיב] כך חובתנו וכך יפה לנו שהרי בלא זה אינו חייב כלל וכמבואר במשנה שם ובדברי רבנו לקמן בה״ג, ומוכרח לומר כן דאף דמסית לא בעי התראה מ״מ התראה קצת בעי וכמ״ש התוס׳ בסנהדרין ח׳ ב׳ וכן מטין דברי רבנו בהל׳ סנהדרין פי״א ה״ה שכתב גבי מסית וא״צ התראה כשאר הנהרגין ומשמע דוקא התראה גמורה לא בעי אבל צריך התראה קצת ולפי״ז אינו צריך לומר כלל ואתה אחרי, שגם בלא זה איכא הסתה, ותמה על הכ״מ בזה. ובאמת דבר זה שכתב לדבר פשוט דבעינן בכל מקום שיאמר כן חובתנו יתבאר לקמן שלא ראו את דברי רבנו הרמ״ה ז״ל בנימוקיו דלא ס״ל כן וכן מטין דברי רבנו ולא בעי התראה כלל וכמו שיבואר לפנינו, אבל מ״מ דברי רבנו ברורים דעל כרחך אין זה מסית באומר אלך ואעבוד בלבד והרי במשנה תנן יש יראה במקום פלוני כך היא מריעה כך היא מטיבה ור״ל דישנם דברי פתוי והסתה, וכשאומר אח״כ אלך ואעבוד סגי דניכרת ההסתה וכ״כ הרב פר״ח ז״ל וברור.
ודע דבנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי ליתא בנוסח רבנו כאן אעבוד אזבח אקטר ואנסך ועי׳ מ״ש לעיל פ״ד ה״ה ובאמת במשנה לפנינו איתא, וכנראה גם במשנה ישנם חלופי גרסאות בזה, ועי׳ בספרי נמצאים שם להדיא ב׳ הנוסחאות ואין הכרע, ובמקור הדברים שהבאנו אנו נמצא כנוסח רבנו שלפנינו.
(ב-ג) המסית את רוב אנשי העיר וכו׳ – סנהדרין סז, א על המשנה ״המדיח״: אמר רב יהודה אמר רב, מדיחי עיר הנדחת שנו כאן.
היה זה שהדיח רוב העיר נביא וכו׳ – האחרונים הרבו לתמוה על פסקו של רבינו. אציע את הסוגיא סנהדרין פט, ב עם פירוש הנלפענ״ד הולם את דעת רבינו. ברם ישנן חילופי גירסאות הרבה בסוגיא זו, אשר על כן אעתיק את גירסתו של רבינו חננאל ז״ל (אוצה״ג עמ׳ תקס) שבעקבותיו הולך רבינו. לשון הגמרא – באותיות בולטות, והפירוש באותיות רגילות.
תנו רבנן: נביא שהדיח בסקילה; רבי שמעון אומר בחנק ... מאי טעמא דרבנן? אתיא הדחה הדחה ממסית. כתיב הכא גבי נביא: ׳כי דבר סרה ... להדיחך׳ (דברים יג, ו), וכתיב במסית: ׳כי בקש להדיחך׳ (שם שם, יא). מה להלן בסקילה, אף כאן בסקילה. ורבי שמעון, מיתה כתיבא ביה, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ... כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה, ואין להעניק לו מעמד מיוחד כ״נביא״.
המאירי ז״ל (מהדורת סופר עמ׳ 324): ״אף על פי שבארנו שהמתנבא בשם עבודה זרה אינו אלא בחנק. כל נביא שהדיח לעבוד עבודה זרה – הרי הוא בסקילה. והנידחים אף הם בסקילה, שאין לך לדונם אלא כיחידים, הואיל ואין מדיחיהם שנים. ואף הוא אינו נסקל מתורת הדחה אלא אם כן הודחה רוב העיר אחריו״.
דייק המאירי ז״ל להסביר שהדחה פירושה דווקא לעבודה זרה ולא לשום עבירה אחרת, שהרי כך מפורש בכתוב בענין מסית שממנו למדים דין זה: ׳כי יסיתך ... נלכה ונעבדה אלהים אחרים׳ (דברים יג, ז). וכך מפורש לגבי עיר הנידחת: ׳וידיחו את ישבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם׳ (שם שם, יד). והפסוק המלמד דינו של ״נביא המדיח״, דהיינו: ׳והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה ... להדיחך׳ – פסוק זה מתייחס לעיל שם לתחלת הפרשה: ׳כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ... לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם׳ (דברים יג, ב-ו). המושג ״הדחה״ הוא לעבודה זרה בלבד ולא לשום איסור אחר.
ברם עדיין טעון ביאור מי הוא נקרא נביא לענין זה? לכך ממשיך המאירי ז״ל (עמ׳ 326): ״כל מה שכתבנו בענינים אלו הוא בנביא המוחזק, או בשהתחיל לעשות עצמו נביא בנתינת אות. אבל כל שלא הוחזק, ואינו עושה עצמו נביא בנתינת אות, אלא שבדברים בעלמא הוא אומר שהוא נביא ... דנין אותו כמסית או כמדיח לפי מה שהוא כשאר הדיוטות״. אמנם ודאי כן הוא, שמי שהוחזק או שהתחיל לעשות עצמו נביא בנתינת אות – הוא נקרא נביא לענין זה. אבל הואיל ובסופו של דבר בנביא שקר עסקינן, לדעת רבינו נראה שכל מי שטוען שהוא נביא, והדין נותן לדונו כנביא השקר מצד טענתו בלבד, אפילו לא נתן אות, גם כן נחשב לנביא לענין זה שאם אחר כך הדיח יתחייב סקילה. נפקא מינה תהיה במתנבא בשם עבודה זרה, או מי שמכחיש נבואתו של משה רבינו – הרי זה נביא שקר ויחנק (הלכות יסודי התורה ט, ד), הואיל והוא טוען שהוא נביא, ולנו ברור מעל כל ספק שהוא משקר, אין שואלין ממנו אות ומופת (כלקמן הלכה ז). אבל הטוען שהוא נביא ולא נתן אות ולא אמר דברים המוכיחים שהוא נביא השקר, ושוב יצא והדיח, הרי הוא כשאר הדיוטות. אולם מי שדין נביא שקר לו – אף הוא נכלל בדין נביא שהדיח בסקילה. ונראה שעל נושא זה – כלומר, מי נקרא נביא לידון כנביא שהדיח – דנה סוגייתנו.
הגמרא ממשיכה (פירוש רבנו חננאל ז״ל באוצה״ג טויבש עמ׳ תקס):
אמר רב חסדא, מחלוקת דרבנן ורבי שמעון בעוקר הגוף דעבודה זרה, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה, דרחמנא אמר ׳להדיחך מן הדרך [אשר צוך ה׳ אלהיך ללכת בה]׳ (דברים יג, ו) אפילו מקצת הדרך. בראש הפרשה שם כתוב: ׳כי יקום בקרבך נביא ... לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ... ונעבדם׳, ובהמשך כתוב שם על ״נביא״ זה לשון ׳להדיחך׳. זה בלבד נקרא נביא לענין זה שאמרו רבנן לחייבו סקילה אם הדיח, הואיל וכתוב בנביא זה לשון הדחה. אבל המדיח בעוקר הגוף דשאר מצוות, אף על פי שכבר התחייב מיתה כנביא השקר – דברי הכל פטור מדין נביא שהדיח, אלא נידון כשאר הדיוט. מתיב רב המנונא, ׳ללכת׳ – זו מצות עשה; ׳בה׳ – זו מצות לא תעשה. ואי סלקא דעתך בעבודה זרה, עשה בעבודה זרה היכי משכחת לה? תרגמה רב חסדא, ׳ונתצתם את מזבחתם׳ (דברים יב, ג), והוא אמר כמתנבא שאסור לנתוץ מזבחותם – הרי הוא עקר מצות עשה בעבודה זרה, ותיכף חל עליו שם נביא שקר. ממילא, אם הדיח אחר כך – נידון כנביא המדיח, ולא כהדיוט המדיח.
רב המנונא אמר, מחלוקת בעוקר הגוף, בין בעבודה זרה בין בשאר מצוות, וקיום מקצת וביטול מקצת דעבודה זרה דרחמנא אמר ׳מן הדרך׳ אפילו מקצת הדרך – בכל אלה נעשה מיד נביא השקר אפילו בלי אות ומופת. לפיכך רבנן אמרו, אם הדיח לבסוף – מיתתו בסקילה; ורבי שמעון בחנק; אבל קיום מקצת וביטול מקצת דבשאר מצוות – דברי הכל: פטור עד דמתידע לך. שהרי המתנבא לבטל שאר מצות רק לפי שעה בלבד ולא לעקור המצוה לעולם – בודקין אותו אם יוחזק כנביא אם לאו, ועד דמתידע לך עדיין אין לו תאר נביא (כהלכות יסודי התורה י, א).
תנו רבנן: המתנבא לעקור דבר מן התורה – חייב; לקיים מקצת ולבטל מקצת – רבי שמעון פוטר. ובעבודה זרה, אפילו אמר ״היום עיבדוה, ולמחר בטלוה״ – דברי הכל חייב. אביי סבר לה כרב חסדא ומתרץ לה כרב חסדא. רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה כרב המנונא.
אביי סבר לה כרב חסדא ומתרץ לה כרב חסדא: המתנבא לעקור דבר מן התורה – דברי הכל בחנק שהרי אנן סהדי שנביא שקר הוא. לקיים מקצת ולבטל מקצת – רבי שמעון פוטר, והוא הדין לרבנן, עד דמתידע לך אחרי הבדיקה אם יוחזק כנביא אמת או שקר. ובעבודה זרה, אפילו אמר ״היום עיבדוה, ולמחר בטלוה״ – דברי הכל חייב. מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה. כלומר, כבר הוקבע עליו שם נביא לגבי הדחה, ואם הדיח אחר כך, לרבנן דינו בסקילה כנביא שהדיח, ולרבי שמעון בחנק.
רבא סבר לה כרב המנונא ומתרץ לה כרב המנונא: המתנבא לעקור דבר מן התורה בין בעבודה זרה בין בשאר מצוות – חייב, מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה. לקיים מקצת ולבטל מקצת בשאר מצוות – רבי שמעון פוטר, והוא הדין לרבנן כלומר, שואלין ממנו אות כדי לבדקו; ובעבודת כוכבים, אפילו אומר ״היום עיבדוה, ולמחר בטלוה״ – חייב, מר כדאית ליה, ומר כדאית ליה.
מסיים הר״ח ז״ל: וקיימא לן כרב המנונא, דרבא קאי כוותיה.
הרי נתבאר שנחלקו רב חסדא ורב המנונא בשאלה זו: האם כל נביא השקר נידון בסקילה אם הדיח לעבודה זרה, או שמא רק נביא שקר שעצם טענת הנבואה שלו קשורה לעבודה זרה. רב חסדא סובר, נביא ששייך בו דין זה הוא רק כזה ששקרנותו מוכחת מתוך כך שתחלת נבואתו היא לעקור מצות עבודה זרה, בין בכולה בין בחלקה, ואפילו בעשה, בין לעולם בין לשעה. הואיל ואותה פרשה, שנאמרה בו לשון הדחה, מדברת על נביא שמשמעות נבואתו היא ׳נלכה אחרי אלהים אחרים׳, יש לומר שרק נביא כזה אשר עיקר טענת הנבואה שלו מתבססת על עניני עבודה זרה – רק כזה אפשר ללמוד ממסית לחייבו סקילה על הדחה. רב המנונא חולק וסובר, הואיל והתורה קראתהו לנביא השקר ״נביא״, וגבי נביא שהדיח כתוב: ׳והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה׳... להדיחך׳ הרי שכל דבר סרה בכלל. מעתה כל שהוברר מיד שהוא נביא השקר נקרא ״נביא״ לענין זה. פסק רבינו כרבא לגבי אביי, ולפיכך כתב נביא סתם, כלומר כל מי שנקרא נביא, הן נביא שהוחזק, והן נביא שאינו זקוק לבדיקה אלא נחשב תיכף לנביא שקר. והמדובר הוא בהדיח רוב העיר לעבודה זרה דווקא, ולא לשאר עבירות, כמו שנתבאר.
והנדחים הרי הן כיחידים וכו׳ – כמבואר לעיל ד, ב.
ואחד האומר ... הרי זה נביא וכו׳ – השווה הקדמה לפיהמ״ש:
והנבואה בשם עבודה זרה נחלקת לשני חלקים.
החלק הראשון – שיקום נביא ויאמר, שכוכב פלוני השרה עלי רוחניותו, ואמר לי: עבדוני בכך, או: דרשוני בכך. וכן אם קרא לעבודת פסל, או צורה מן הצורות, ואמר, שהוא נבא אותי בכך, והודיעני בכך, או: צוני להזהיר על עבודתו באופן פלוני; כמו שהיו עושים נביאי הבעל ונביאי האשרה.
והחלק השני – שיאמר, חזון נראה אלי מה׳ לעבוד נעבד פלוני, או להוריד רוחניות פלונית באופן פלוני, ויאמר אופן מאופני העבודה והמעשים שעושים אנשי אותו הסוג... הרי גם זה מתנבא בשם עבודה זרה. לפי ששם זה כולל האומר שהיא עצמה צותה על עבודתה, או באיזה דבר שיהיה, או האומר שה׳ צוה לעבוד איזה נברא. וכאשר נשמע מהמתנבא אחת משתי הנבואות האלה, ונתקיימה עליו העדות כפי דין תורה – הרי דינו שיומת בחנק, כמו שאמר יתעלה ׳והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת׳ (דברים יג, ו). ואין לחוש לנבואתו ולא נבקש ממנו מופת. עכ״ל.
דבר זה מפורש במקרא, כמו שכבר נתבאר בפתיחה לפרק זה. הפרשה פותחת: ׳כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ... לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים׳. אין הכתוב מבחין בין ״נביא״ הטוען שה׳ צוהו כך, לבין ״נביא״ האומר שעבודה זרה אמרה לו כך. כל שתוכן נבואתו היא לעבוד עבודה זרה – אחד דינו. להלן בפרשת נביא השקר כתוב:׳אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא. וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳ וכו׳⁠ ⁠׳ (דברים יח, כ-כב). באיזה מסר נבואי מדובר כאן? אם אמר בשם ה׳ לעבוד עבודה זרה, אינו צריך בדיקה, ולא שייך לשאול ׳איכה נדע׳. ברור שבפרשה זו מדובר על דברים אחרים כגון שאר מצוות או דברי רשות, וגם נביא המצוה על דברים כאלה יתכן שמדבר בשם ה׳ והוא נביא השקר, ואף נביא המדבר בשם אלהים אחרים – יתכן שמצוה על דברים אחרים חוץ מעבודה זרה, כלומר ״באיזה דבר שיהיה״. הפסוק מודיענו שלא רק המתנבא לשקר, שלא בעניני עבודה זרה, בשם השם – במיתה; כי אם גם המתנבא בשם אלהים אחרים בדברים אחרים – ׳ומת הנביא ההוא׳. אלא שכמובן יש הבדל בין ׳אשר יזיד לדבר דבר בשמי׳ שהוא טעון בדיקה שמא נביא אמת הוא, לבין ׳ואשר ידבר בשם אלהים אחרים׳ אפילו כיוון להלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור – חייב מיתה מיד.
וכך כתב גם בספר המצוות לא תעשה כו: ״האזהרה שהוזהר האדם מלהתנבא בשמה. והוא שיאמר שה׳ צוהו לעבדה, או שהיא עצמה צותה על עבודתה״. אלא ששם לא פירש שהמתנבא בשמה חייב גם אם צוה ״באיזה דבר שיהיה״ בשמה, ולא רק לעבדה בלבד. בכך נהג כדרכו בקודש בספר המצוות שעיקר הגדרת המצוה היא לפי פשטות משמען של הכתובים, והרי המקרא צווח: ׳לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וגו׳⁠ ⁠׳.
הואיל וכאן עסוק הוא בהגדרת ״נביא״ לענין הדחה, לפיכך ראה רבינו להסביר דבר זה כאן, אע״פ שייחד הלכה ו לקמן לדין המתנבא בשם עבודה זרה. (ראה מה שנתפרש שם.) כי היה עולה על דעתנו שדווקא המתנבא בשם ה׳ הוא שיש לו שם ״נביא״, ולו ״נביא השקר״, ורק המתנבא בשם ה׳ – אם הדיח, נידון בסקילה; אבל המתנבא בתחילה בשם עבודה זרה ״אין לך הדיוט גדול מזה״. לפיכך מדגיש רבינו כאן שישנן שני סוגי המתנבא בשמה, ושניהם תאר ״נביא״ להם: ואחד האומר, אמרה לי עבודה זרה..., או שאמר, אמר לי הקב״ה ... הרי זה נביא שהדיח, שהרי מקרא מלא דבר הכתוב: ׳ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא׳ (דברים יח, כ). (ומיושב בזה מה שהקשה בפרי חדש, וכן בעבודת המלך.)
עבדוה ... עבדו עבודה זרה וכו׳ – הואיל ודבר לרוב אנשי העיר וסיים בלשון ציווי לרבים: עבדוה, או: עבדו עבודה זרה – נעשה בזה מדיח ונסקל. ואין צריך לומר, שאם מסית ליחיד או ליחידים, דהיינו שאומר: אעבוד ..., אלך ואעבוד, וכו׳ – נעשה בזה מסית ומיתתו בסקילה. אבל אם לא סיים כך, כי אם כמבואר בהקדמה למשנה, ״ואמר שהוא נבא אותי בכך, והודיעני בכך, צוני להזהיר על עבודתו באופן פלוני״ – בכל אלה עובר על האזהרה מלהתנבא בשמה, אבל לא נעשה לא מסית ולא מדיח. נפקא מינה ביניהם היא שהמתנבא בשמה בלבד טעון התראה ומיתתו בחנק, אבל אם נעשה גם מסית אינו צריך התראה ונסקל, ואם נעשה מדיח הרי דינו כנביא שהדיח ולא כהדיוט שהדיח.
המסית... בין בלשון רבים בין בלשון יחיד וכו׳ – משנה סנהדרין ז, י: המסית – ...האומר, אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד; אזבח, אלך ואזבח, נלך ונזבח; אקטר, אלך ואקטר, נלך ונקטר; אנסך, אלך ואנסך, נלך וננסך; אשתחוה, אלך ואשתחוה, נלך ונשתחוה. המדיח – זה האומר, נלך ונעבוד עבודה זרה.
פיהמ״ש שם: וכל הלשונות הללו אם אמרם ליחיד, הרי הוא מסית. ואם אמרם לרבים, אינו מדיח עד שידבר עמהם בלשון רבים וכו׳.
וראה לעיל ד, ה.
בעבודה פלנית שדרך ... להעבד בה – ראה לעיל ג, ב-ג. השווה לעיל הלכה א שנעשה מסית מפני שהורהו לעבוד, כלומר, מורה לו דרך עבודתה של אותה עבודה זרה.
הסית לשנים וכו׳ – משנה סנהדרין ז, י: המסית – ...כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו. אמר לשנים, והן עדיו, מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו. אמר לאחד – הוא אומר לו, ״יש לי חברים רוצים בכך״. אם היה ערום, אינו יכול לדבר בפניהם, אלא מכמינן לאחורי הגדר, והוא אומר לו, ״אמור מה שאמרת לי בייחוד״. והוא אומר לו. והלה אומר לו, ״היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים?⁠״ אם חזר בו מוטב. ואם אמר לו, ״כך היא חובתנו וכך יפה לנו״ – העומדים לאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ג) ואין המסית צריך התראה. אמר לאחד, הוא אומר לוא, יש לי חברים רוצים בכך, ומערים עליו עד שיסית בפני שנים, כדי להרגו. אם לא רצה המסית להסית לשנים, מצוה להכמין לו. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמניןב עליהן, חוץ מזה:
כיצד מכמניןג לו, המוסת מביא שנים ומעמידן במקום אפל, כדי שיראו המסית וישמעו דבריו ולא יראה אותן, והוא אומר למסית, אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומר לו, והמוסת משיבו, היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים. אם חזר בו, או ששתק, פטור, ואם אמר לו, כך היא חובתינו וכך יפה לנו, העומדים שם ברחוק מביאין אותו לבית דין, וסוקלין אותו:
A mesit does not need a warning.
If one proselytizes a single individual, the latter should tell him, "I have friends who would also be interested in this,⁠" and thus he should lure him into proselytizing before two people, so that the mesit can be executed.
If the mesit refuses to proselytize before two people, it is a mitzvah to set a trap for him. A trap is never set for a person who violates any of the Torah's other prohibitions. This is the only exception.
How is the trap set for him? The musat should bring two people and place them in a dark place where they can see the mesit and hear what he is saying without his seeing them. He tells the mesit: "Repeat what you told me privately.⁠"
[When] he does so, the musat should reply: "How can we forsake our God in heaven and serve wood and stone?⁠" If [the mesit] retracts or remains silent, he is not held liable. If he tells him, "This is our obligation and this is beneficial to us,⁠" those who stand far off have him summoned to court and stoned.
א. בב2 לית. וכך ד (גם ק). אך במשנה סנהדרין ז, י בכ״י רבנו כבפנים, ו׳הוא אומר לו׳ פירושו שהמוסת אומר למסית.
ב. ב2: מכמינין, וכ״ה במשנה סנהדרין שם בכ״י רבנו. וכך ד. אך חילוף בניני הפעיל ופיעל מצוי, ע׳ לעיל ד, ה והערה 1 שם.
ג. ב2-1: מכמינין. וכך ד. ע׳ בהערה הקודמת.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמעשה רקחאור שמחצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
וְאֵין הַמֵּסִית צָרִיךְ הַתְרָאָה. אָמַר לְאֶחָד - הוּא אוֹמֵר לוֹ ׳יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ׳, וּמַעֲרִים עָלָיו עַד שֶׁיָּסִית בִּפְנֵי שְׁנַיִם, כְּדֵי לְהָרְגוֹ. אִם לֹא רָצָה הַמֵּסִית לְהָסִית לִשְׁנַיִם - מִצְוָה לְהַכְמִין לוֹ. כָּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מְכַמְּנִין עֲלֵיהֶן, חוּץ מִזֶּה.
כֵּיצַד מְכַמְּנִין לוֹ? הַמּוּסָת מֵבִיא שְׁנַיִם, וּמַעֲמִידָן בְּמָקוֹם אָפֵל כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַמֵּסִית וְיִשְׁמְעוּ דְּבָרָיו וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָם. וְהוּא אוֹמֵר לַמֵּסִית ׳אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד׳, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ. וְהַמּוּסָת מְשִׁיבוֹ ׳הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, וְנֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים?׳: אִם חָזַר בּוֹ אוֹ שֶׁשָּׁתַק - פָּטוּר; וְאִם אָמַר לוֹ ׳כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ, וְכָךְ יָפֶה לָנוּ׳ - הָעוֹמְדִים שָׁם בְּרִחוּק מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִין אוֹתוֹ.
וְאֵין הַמֵּסִית צָרִיךְ הַתְרָאָה. אָמַר לְאֶחָד הוּא אוֹמֵר יֵשׁ לִי חֲבֵרִים רוֹצִים בְּכָךְ וּמַעֲרִים עָלָיו עַד שֶׁיָּסִית בִּפְנֵי שְׁנַיִם כְּדֵי לְהָרְגוֹ. אִם לֹא רָצָה הַמֵּסִית לְהָסִית לִשְׁנַיִם מִצְוָה לְהַכְמִין לוֹ. כׇּל חַיָּבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה אֵין מַכְמִינִין עֲלֵיהֶן חוּץ מִזֶּה. כֵּיצַד מַכְמִינִין לוֹ. הַמּוּסָת מֵבִיא שְׁנַיִם וּמַעֲמִידָן בְּמָקוֹם אָפֵל כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַמֵּסִית וְיִשְׁמְעוּ דְּבָרָיו וְלֹא יִרְאֶה אוֹתָם, וְהוּא אוֹמֵר לַמֵּסִית אֱמֹר מַה שֶּׁאָמַרְתָּ לִי בְּיִחוּד, וְהוּא אוֹמֵר לוֹ, וְהַמּוּסָת מְשִׁיבוֹ הֵיאַךְ נַנִּיחַ אֶת אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם וְנֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים. אִם חָזַר בּוֹ אוֹ שָׁתַק פָּטוּר. וְאִם אָמַר לוֹ כָּךְ הִיא חוֹבָתֵנוּ וְכָךְ יָפֶה לָנוּ, הָעוֹמְדִים שָׁם בְּרָחוֹק מְבִיאִין אוֹתוֹ לְבֵית דִּין וְסוֹקְלִים אוֹתוֹ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה א]

כיצד מכמינים לו המוסת מביא שנים וכו׳. והא דלא סגי בחד עם המוסת כיון דהן עדיו כמו שכתב קודם זה היינו משום דבעינן שיראו העדים זה את זה כדי לצרף העדות כמו שכתב רבינו פ״ד מהלכות עדות דאילו משום נוגע בעדות אין שייך כמבואר שם פט״ו:
ומעמידם במקום אפל. קצת קשה דבפרק גיד הנשה דף צ״ו משמע דבטביעות עינא דקלא קטלינן נפשא עיי״ש וא״כ אמאי בעינן במקום אפל דוקא וכו׳ ותירץ הפר״ח ז״ל דשם לא נאמר אלא לענין איסורא לא לענין קטלא עיי״ש וכן נראה דבשום מקום לא אשכחן לענין דינא דקטלינן גברא בטביעות עינא דקלא לחוד ועיין לרבינו ז״ל פ״כ מהלכות סנהדרין ולכך בעינן ראיה דוקא:
ואין המסית צריך התראה.
נ״ב סנהדרין פ״ח.
ואין המסית כו׳. ע׳ סנהדרין דפ״ח ע״ב ותוס׳ שם ד״ח ע״ב, אך הדין כך דאם מסית לשנים דאז הן עדיו אין צריך כלל התראה אבל לאחד דאז צריך גדר עדות וקבלה בב״ד אז צריך הכמנה והתראה ולכך אין היחיד מצטרף עם השנים והוי כגדר רודף כמבואר בסנהדרין דע״ב ע״ב היכא דבעי לאתויי בבי דינא אך לגבי ושפטו העדה והצילו העדה אין נ״מ דגבי מסית לא בעי ולכך די בהכמנה אף דהוי בגדר ידיעה בלא ראיה ע׳ בירושלמי כאן מה דמחלק בין אמר אני בין לא אמר וע׳ שבועות דל״ד ע״א מי לא בעי מודע כו׳ וחולין דצ״ו:
ואין המסית צריך התראה. כבר הבאנו לעיל דעת התוס׳ בסנהדרין ח׳ ב׳ שכתבו ועדים והתראה נמי צריך במסית, אלא משום שמכמינים לו עדים וגם אין מתרין בו בפירוש אלא אומרים לו היאך נניח אבינו שבשמים וכו׳ ולפי״ז צריך לומר דאיך נניח אבינו שבשמים צריכים לומר לו אפילו במסית לשנים והם עדיו דלא צריך הכמנה, והאחרונים נתלבטו בזה טובא, עי׳ תוס׳ יו״ט במשנה שכתב דלא בעינן לומר כן בשנים ובתפארת ישראל כתב להיפוך וכן עוד מחברים, ובדברי רבנו אין הדבר מבורר והוא העתיק הך דהיאך נניח לקמן ג״כ בהכמנה ובמסית לשנים סתם הדברים, ובאמת מהא דאמרו לקמן בסנהדרין דף פ״ח גבי זקן ממרא שאינו חייב עד שיעשה כהוראתו ופריך ע״ז אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוא היכי דאורי בחייבי מיתת בי״ד, ומשני מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה ופריך מסית דלא בעי התראה מאי איכא למימר ור״ל אם היה מסית ומורה טעם היתר ולומר אין בלשון הזה לשון הסתה ומעיקרא נמי מקטיל בלא התראה ועי׳ פרש״י ז״ל, ואי נימא דהתראה קצת בעי א״כ אין קושיא גם ממסית.
אבל ראה זה מצאתי להרמ״ה ז״ל בנימוקיו על הא דתנן שם והלה אומר לו איך נניח וכו׳ כתב וז״ל ואם תשאל מאי שנא הכא דבעי למימר ליה היאך נניח את אלהינו שבשמים, ואי הדר ביה מוטב, ומאי שנא היכא דאמר לשנים דלא צריכי למימר ליה הכי, אלא מביאין אותו לבי״ד מיד וסוקלין אותו, אמרי התם כיון דקאמר באפי תרי דחזו לסהדותא כעין התראה דמי ולא צריכי תו למימר ליה ולא מידי, הכא כיון דאמר באפי חד דלא חזי לסהדותא בעי התראה כל דהו ואע״ג דמסית לא בעי התראה כלל, ה״מ התראה למיתה אבל אזהרה כל דהוא כי האי גונא בעי, וזהו כעין מה שכתבו התוס׳ שהבאנו, וכתב עוד שם ואי בעית אימא התם גבי אמר לשנים כיון דאי אמר ליה היאך נניח הדר ביה איכא למימר דמחמת ביעותותא הדר ביה וכו׳ אבל גבי אמר לאחד כיון דחד לא חזי לסהדותא כי הדר ביה ודאי תשובה הוא דעביד וחזרה מעליתא היא ולכך בעי מימרי ליה היאך נניח כי היכי דליהדר ביה מאי איכא בין הני תרי פירושי, לפירושא קמא אם אמר לאחד ולא אמר ליה היאך נניח פטור דהא אמרת בעי התראה כל דהו להאי פירושא בתרא חייב דהא אמרת דכי בעי מימר ליה הכי כי היכי דליהדר ביה הוא, ואי לא אמר לית לן בה. ומלתא צריכא עיונא, הרי דמספקא ליה לרבנו הרמ״ה ז״ל אי צריכים התראה קצת ומ״מ פשוט אצלו דבמסית לשנים א״צ לומר לו היאך נניח. עוד כתב ז״ל שם ומסתברא דלא דמי רישא לסיפא, דאפשר לומר רישא כיון דקא מסית לכתחלה לא צריך למימר ליה היאך נניח, אבל סיפא בהכמנה כיון דניסת קא מסייע ליה למסית למימר זמנא אחריתא דהא קאמר ליה אמור מה שאמרת, הלכך אף דאמר ליה מסית יש יראה וכו׳ לא מחייב אהאי הסתה דלאו היינו מסית דקרא וכו׳ עד דמגלי ליה ניסת אדעתיה דלא ניחא ליה ועד דמזהר ליה כי היכי דנשקליה לגרמא דגרם ליה, דכי אמר ליה השתא כך חובתנו הו״ל כמסית מעצמו ומיחייב, והאי טעמא בתרא מסתברא לן טפי ע״כ, ולפי״ז א״צ התראה כלל וכן אפשר לכוון בדעת רבנו, והאחרונים לא ראו דבריו.
אם לא רצה המסית להסית לשנים מצוה להכמין לו. עי׳ להרמ״ה ז״ל בנימוקיו למשנה זו שכתב דלהכי במסית שאני מכל חייבי מיתות בדין ההכמנה משום דכתיב בה בסתר לאמר הא כיצד בפני עדים אי אפשר שהרי נאמר בסתר ובלא עדים לא אפשר למקטליה אלא בהכמנה, ואי בעית אימא כולהו חומרי במסית מלא תחמול ולא תכסה נפקא לן, ובמכלתא הובאה במדרש תנאים עמ׳ נו איתא בסתר לאמר למה נאמר והלא כבר נאמר כי יסיתך ומה ת״ל בסתר, אלא אם היה רשע ערום ובעל שטנה מכמין לו עדים כיצד וכו׳ והדרשא היא דלמה נאמר בסתר ומאי נפק״מ אם בסתר אם בגלוי היתה ההסתה ומזה יליף הכמנה, ואפשר דזהו מקור דברי רבנו שכתב דמצוה להכמין. ולכאורה היה נראה דיש במסית דין חדש דמהני הכמנה משא״כ בשאר חייבי מיתות אבל שיש מצוה בהכמנה מנין לו לרבנו ונלמד מכאן, ועי׳ עוד להלן שם שדרש לא תאבה לו בלבך אבל מקבלו אתה בפיך שאם אין אתה מקבלו בפיך כיצד אתה מכמין לו אבל אינו מוכרח.
כיצד מכמינין לו המוסת מביא שנים ומעמידן במקום אפל וכו׳. הא דבעי שנים, ולא סגי בהכמנת עוד אחד ויצטרף הוא עמו עי׳ תוס׳ יו״ט שהעיר בזה, ומ״ש ז״ל בזה, ולפי מה שהבאנו דברי רבנו הרמ״ה ז״ל שכתב דאע״ג דאמר ליה מסית יש יראה וכו׳ לא מחייב אהאי הסתה דלאו היינו מסית דאיירי ביה רחמנא וכו׳ אבל הכא דניסת קא גרם ליה למימר לא מחייב עד דמגלי ניסת דעתיה דלא ניחא ליה בהכי ועד דמזהר ליה כי היכי דנשקליה לגרמא דגרם ליה וכו׳ ולפי״ז אין המוסת מצטרף לעדות זו, והמוטב שבדרכים מ״ש בזה המהרש״ל ז״ל בסמ״ג וכן הפר״ח ז״ל דהרי פסק רבנו בפ״ד מהל׳ עדות ה״א בעדי נפשות דאם היה אחד רואהו מחלון זה כשעבר העבירה והאחר מחלון אחר אם היו שני העדים רואין זה את זה מצטרפין ואם לאו אין מצטרפין, והרי הכא המוכמן יושב בחדר אפל כדי שיהא רואה ואינו נראה והיאך יצטרפו זה עם זה והוא נכון, והביאם גם הרב משנת חכמים ז״ל ומה שדייק ז״ל ע״ז מרישא דלמה בעי לומר יש לי חברים רוצים בכך והא בחד סגי, אין זה דיוק כלל כמובן, דלמה לא יאמר לו הוא יש לי חברים רבים כדי שיאבה לעשות הדבר כמובן.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ב]

ואין המסית צריך התראה – ראה סנהדרין פח, ב: ״מסית דלא בעי התראה וכו׳⁠ ⁠⁠״, והוא על פי תוספתא סנהדרין י, יא – יא, א (הובאה בגמרא שם ח, ב): כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מן המסית ... ושאר חייבי מיתות בית דין – אין מחייבין אותן אלא על פי עדים והתראה ועד שיודיעוהו שהוא חייב מיתה בבית דין.
והשווה פיהמ״ש סנהדרין יא, ד: שאין בכל מחוייבי מיתה או כרת מי שאינו צריך התראה זולת מסית ועדים זוממין. לפי שמציאות דין המסית לא יתכן שיהא בהתראה כמו שנתבאר בשביעי. וכן עדים זוממין – אלו התרינו בהם לא היו מעידין,⁠1 והיתה נמנעת מציאות דין זה, והרי כבר המציאו ה׳ ודן בו.
כוונתו שגם במסית וגם בעדים זוממין, אילו התרינו בהם לא היו אומרים את דבריהם, ולא יתכן דין זה לגמרי, והרי כבר המציאו ה׳ לדין זה. האפשרות היחידה ״אם היה ערום״ היא להכמין לו עדים, ולא יבין שאורבים לו.
מצוה להכמין – ירושלמי סנהדרין ז, יב: כיצד עושין לו להערים עליו? מכמינין וכו׳ שלא יערים (להתחמק ולא ירצה להסית לשנים מפני הפחד שמא יעידוהו). ויערים? שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו (לפיכך צריך להכמין לו כדי להסיר המכשול).
השווה יד רמ״ה ז״ל על המשנה הנ״ל: כל חייבי מיתות שבתורה – אין מכמינין עליהן חוץ מזו, דכתיב ׳בסתר לאמר׳ (דברים יג, ז), הא כיצד? בפני עדים אי אפשר, שהרי נאמר ׳בסתר׳; ובלא עדים לא אפשר למקטליה. אלא בהכמנה. ואיבעי תימא, כולהו חומרי דמסית מ׳לא תחמל ולא תכסה׳ (דברים יג, ט) נפקא לן.
בייחוד – פירש רש״י ז״ל במשנה הנ״ל סנהדרין סז, א: ״אין איש עכשיו עמנו״. במובן זה משתמש רבנו במונח זה גם בהלכות תשובה י, ד (ראה שם ד״ה בייחוד), וכן בהלכות שלוחין ושותפין א, ח. אבל יש ״ביחוד״ במשנה במשמעות אחרת, כגון שקלים ו, ב: ״וידעו בייחוד ששם ארון נגנז, וראה בהלכות יסודי התורה ח, ג (ד״ה ביחוד).
כיצד וכו׳ – ברייתא סנהדרין סז, א: ושאר כל חייבי מיתות שבתורה – אין מכמינין עליהן חוץ מזו. כיצד עושין לו? מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא אינו רואה אותן. והלה אומר לו, ״אמור מה שאמרת לי ביחוד״. והוא אומר לו. והלה אומר לו, ״היאך נניח את אלהינו שבשמים ונעבוד עבודה זרה?⁠״ אם חוזר בו מוטב. ואם אמר, ״כך היא חובתנו וכך יפה לנו״ – העדים ששומעין מבחוץ מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
ברם בירושלמי סנהדרין ז, יב (וכן בתוספתא י, יא) גורס: ״מכמינין עליו שני עדים בבית הפנימי, ומושיבין אותו בבית החיצון, ומדליקין את הנר על גביו וכו׳⁠ ⁠⁠״. זהו מה שכתב רבינו ״מביא שנים ומעמידן במקום אפל״, כי בכך כלל גם מה שנאמר בברייתא וגם מה ששנו במשנה ״לאחורי הגדר״, ולכך כתב גם ״העומדים שם ברחוק מביאין אותו וכו׳⁠ ⁠⁠״, כלומר, העדים המוטמנים בין לאחורי הגדר, בין בבית פנימי, בין בכל מקום שאורבים לו שם שהם יכולים לראות אותו ולשמוע קולו, והם אינם נראים לו.
למה צריך להביא שנים להכמין לו? למה לא יספיק אחד בלבד שיצטרף עם המוסת? תירץ פרי חדש: ״דאף על פי שהעד רואה את המוסת, כיון שאין המוסת רואה את העד – הויא לה עדות מיוחדת ולא מצטרפי״. כך מבואר בהלכות עדות ד, א: אם היו שני העדים רואין זה את זה – מצטרפין; ואם לאו – אין מצטרפין. והרי כאן המוסת עומד עם המסית, והעדים מוסתרים מעיני שניהם.
אמור מה שאמרת ... והוא אומר לו וכו׳ – הואיל והוא נדרש לומר ״מה שאמרת״, הרי זה כאילו מעיד על עצמו שאמר דברים אלה מכבר. אולם בזה עדיין אין לחייבו, שהרי אין אדם משים עצמו רשע. עדות על עצמו יש כאן, אבל אין כאן הסתה עכשיו בפני העדים. לפיכך, מערים עליו המוסת לשדלו שיאמר עתה לשון של מסית. זהו שאומר המוסת: היאך נניח וכו׳ – כדי שישיב לו בלשון של מסית עכשיו. ברם אם חזר בו ... פטור, שהרי אינו מסית עכשיו בפני העדים. לא שחזרה מועילה, אבל לשון ההסתה שאמר מקודם אינו חייב עליה שהיתה שלא בפני עדים, ומה שסיפר שאמר – גם על זה אינו חייב שהרי אין כאן אלא סיפור דברים מה שהיה וכמעיד על עצמו, שאינו נאמן.
או ששתק פטור – זה הוסיף רבינו על לשון המשנה: ״אם חזר בו – מוטב״. (ראה לעיל ד״ה הסית לשנים.) טעם הדבר הוא מפני שאי אפשר לחייבו אלא אם כן אומר לשון הסתה בפני העדים עכשיו, וכמו שנתבאר לעיל בסמוך. בהוספת דבר זה גילה לנו רבינו טעמה של הלכה זו, שלא יעלה על דעתנו שחזרה מועילה.
ראה לקמן בסוף הלכה ה, פירשתי שם את המשנה כולה לדעת רבינו, והסברתי למה שינה את סדר בבותיה, ולמה גרע בה והוסיף בה.
כך חובתנו וכו׳ – לשון זו משמעותה נלך ונעבוד. הואיל ואומר כך בפני עדים הרי הוא חייב סקילה.
וסוקלין אותו – כבר נתבאר לעיל שהמסית הרי זה נסקל ולמה חזר על כך עוד פעם? אמנם כלשון זו איתא גם במשנה וגם בברייתא הנ״ל, אלא שרבינו העתיק לשון זו כדי לקשר להלכה הבאה שהמצוה ביד המוסת להרגו, הואיל ואמרו בלשון פועל – סוקלין, ולא נפעל – נסקל. אבל אין לומר שכוונתו להשמיענו מה מוטל על בית דין לעשות, שהרי אין כאן המקום לזה, ודיני בית דין בענישת מסית מבוארים במקומם בהלכות סנהדרין יא, ה ובהלכות ממרים ג, ח; וראה גם להלן שם ה, יד.
האחרונים (הביאם בעבודת המלך, וכן צפנת פענח) מקשים על רבינו למה לא הביא את המבואר בחולין ד, ב אין הסתה בדברים בלבד כי אם באכילה ושתיה? ולולא מסתפינא הייתי אומר שאין כן מסקנת הגמרא שם. אציע כאן את הסוגיא ההיא:
אמר רב ענן אמר שמואל, ישראל משומד לעבודה זרה מותר לאכול משחיטתו, שכן מצינו ביהושפט מלך יהודה שנהנה מסעודת אחאב, שנאמר ׳ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרב ולעם אשר עמו ויסיתהו לעלות אל רמת גלעד׳ (דברי הימים ב יח, ב). ודלמא מיזבח זבח, מיכל לא אכל (יהושפט)? ׳ויסיתהו׳ כתיב; [במה הסיתו? באכילה ושתיה (כ״י המבורג דק״ס)]. ודלמא בדברים? אין הסתה בדברים. ולא? והכתיב ׳כי יסיתך אחיך׳? באכילה ושתיה. והכתיב: ׳ותסיתני בו לבלעו חנם׳ (איוב ב, ג)? למעלה שאני. ודלמא משתא אשתי, מיכל לא אכל? ... ויזבח ... ויסיתהו׳ כתיב – במה הסיתו? בזביחה.
תחילה הבינה הגמרא שסתם הסתה היא באכילה ושתיה, ומזה הוכיח שמואל את דינו. בכך דחו את הקושיא: ודלמא מיזבח זבח, מיכל לא אכל. אבל לבסוף לפי הלישנא בתרא שהלכה כמותה, הוכרחו לפרש שחילו של שמואל הוא מן הכתוב ׳ויזבח... ויסיתהו׳. נמצא שלמסקנה אין ראיה כלל שסתם הסתה היא באכילה ושתיה, שהרי גבי יהושפט טרח הכתוב להשמיענו שהסיתו דווקא בזביחה; אבל בלא כתוב זה לא היה שמואל אומר מה שאמר, והיינו מפני שאין מקום כלל לפרש שהסתה סתם היא באכילה ושתיה.
1. זה כתב כרבא בכתובות לג, א; אבל בהלכות עדות כ, ד לכאורה חידש טעם אחר. ויתבאר אי״ה במקומו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמעשה רקחאור שמחצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ד) מצוה ביד המוסת להרגו, שנאמר ״ידך תהיה בו בראשונה להמיתו״ (דברים י״ג:י׳). ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנאמר ״לא תאבה לו״ (דברים י״ג:ט׳). ולפי שנאמר בשונא ״עזוב תעזוב עמו״ (שמות כ״ג:ה׳), יכול אתה עוזב לזה, תלמוד לומר ״ולא תשמע אליו״ (דברים י״ג:ט׳). ולפי שנאמר ״לאא תעמוד על דם רעך״ (ויקרא י״ט:ט״ז), יכול אי אתה עומד על דמו של זה, תלמוד לומר ״לא תחוס עינך״ (דברים י״ג:ט׳). ואסור למוסת ללמד עליו זכות, שנאמר ״ולא תחמול״ (דברים י״ג:ט׳). ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק ממנה, שנאמר ״ולא תכסה עליו״ (דברים י״ג:ט׳). ואזהרה להדיוט המסית מנין, שנאמר ״וכל ישראל ישמעו וייראו⁠[ן] ולא יוסיפו לעשות״ (דברים י״ג:י״ב):
It is a mitzvah for the musat to kill [the mesit], as [Deuteronomy 13:10] states: "Your hand must be the first against him to kill him.⁠"
It is forbidden for the musat to love the mesit, as [the previous verse states]: "Do not be attracted to him.⁠" Since [Exodus 23:5] states with regard to an enemy: "You must surely help him,⁠" [the question arises:] Perhaps you should help a mesit? The Torah [Deuteronomy, ibid.] teaches, "Do not... listen to him.⁠"
Since [Leviticus 19:16] teaches: "Do not stand idly over your brother's blood,⁠" [the question arises:] Perhaps you should not stand idly over a mesit's blood? The Torah teaches, [Deuteronomy, ibid.] "Do not let your eyes pity him.⁠"
The musat is forbidden to advance any arguments on his behalf, as [the verse continues,] "Do not show him any compassion.⁠" If he knows incriminating evidence, he is not permitted to remain silent, as [the verse continues,] "Do not try to cover up for him.⁠"
What is the verse which serves as a warning against a common person proselytizing as a mesit? "And all Israel will hear and they will become afraid [and they will not continue to do such evil things]" (Deuteronomy 13:12).
א. כך ב2, ת3-1, כבכתוב. א: ולא. וכך ד.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
מִצְוָה בְּיַד הַמּוּסָת לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ״ (דברים יג,י). וְאָסוּר לַמּוּסָת לֶאֱהֹב אֶת הַמֵּסִית, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹאבֶה לוֹ״ (שם יג,ט). וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּשּׂוֹנֵא ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״ (שמות כג,ה), יָכוֹל אַתָּה עוֹזֵב לָזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו״ (דברים יג,ט). וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר ״לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ״ (ויקרא יט,טז), יָכוֹל אִי אַתָּה עוֹמֵד עַל דָּמוֹ שֶׁלָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״[וְ]⁠לֹא תָחוֹס עֵינְךָ״ (דברים יג,ט). וְאָסוּר לַמּוּסָת לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תַחְמֹל״ (שם). וְאִם יָדַע לוֹ חוֹבָה - אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּק מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו״ (שם). וְאַזְהָרָה לְהֶדְיוֹט הַמֵּסִית מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ[ן], וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת״ (שם יג,יב).
מִצְוָה בְּיַד הַמּוּסָת לְהָרְגוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ג:י׳) יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְגוֹ׳. וְאָסוּר לַמּוּסָת לֶאֱהֹב אֶת הַמֵּסִית שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ג:ט׳) לֹא תֹאבֶה לוֹ. וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׂוֹנֵא (שמות כ״ג:ה׳) עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ יָכוֹל אַתָּה עוֹזֵב לָזֶה תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים י״ג:ט׳) וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו. וּלְפִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י״ט:ט״ז) וְלֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ יָכוֹל אִי אַתָּה עוֹמֵד עַל דָּמוֹ שֶׁל זֶה תַּלְמוּד לוֹמַר (דברים י״ג:ט׳) וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ. וְאָסוּר לַמּוּסָת לְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ג:ט׳) וְלֹא תַחְמֹל. וְאִם יָדַע לוֹ חוֹבָה אֵינוֹ רַשַּׁאי לִשְׁתֹּק מִמֶּנָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ג:ט׳) וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו. וְאַזְהָרָה לְהֶדְיוֹט הַמֵּסִית מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ג:י״ב) וְכׇל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:
מצוה ביד המוסת להרגו, שנ׳: ידך תהיה בו בראשונה להמיתו (דברים י״ג:י׳). ואסור למוסת לאהוב את המסית, שנ׳ לא תאבה לו (דברים י״ג:ט׳). ולפי שנ׳ בשונא עזוב תעזוב עמו (שמות כ״ג:ה׳), יכול את⁠[ה] ע⁠[וז]⁠בא לזה? תלמוד לומר: ולא תשמע אליו (דברים י״ג:ט׳). ולפי שנ׳ ולא תעמוד על דם רעך (ויקרא י״ט:ט״ז), יכול אי אתה עומד על דמו שלזה? תלמוד לומר: לא תחוס עינך (דברים י״ג:ט׳). ואסור למוסת ללמד עליו זכות, שנא׳ ולא תחמול (דברים י״ג:ט׳); ואם ידע לו חובה – אינו רשאי לשתוק ממנה, שנ׳ ולא תכסה עליו (דברים י״ג:ט׳). ואזהרה להדיוט המסית מנין? שנ׳: וכל ישראל ישמעו וייראוב ולא יוסיפו לעשות (דברים י״ג:י״ב):
א. כך תוקן בכ״י אוקספורד, אך לא ברור מה היה במקור.
ב. כן בכ״י אוקספורד. בנוסח המקרא שלנו: ״ויראון״.
(ד-ו) מצוה ביד המוסת כו׳ עד ולא יוסיפו לעשות. בספרי פרשת ראה אנכי היא עיקרה ומייתי לה במקומות בתלמוד:
המסית אחרים לעבדו עד ושמע חייב. פ׳ ארבע מיתות (שם):
נביא המתנבא עד הרי זה נחנק. פ׳ ארבע מיתות (שם):
מצוה ביד המוסת להורגו שנאמר ידך תהיה בו בראשונה להמיתו ויד כל העם באחרונה עד לא תכסה עליו – בספרי פרשת ראה:
ואזהרה להדיוט המסית – כלומר דנביא בהדיא כתיב ביה:
ומה שכתב: שנאמר ישמעו וכו׳ – בפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ס״ג) לא ישמע על פיך אזהרה למסית ומדיח מסית בהדיא כתיב ביה וכל ישראל ישמעו וייראו אלא אזהרה למדיח. ופירש רש״י דוכל ישראל ישמעו לאו דוקא דמסיפיה דקרא דכתיב ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה נפקא וכן כתב רבינו בספר המצוות אשר לו וגם במנין המצות כתב כן והכא לישנא דגמרא נקט:
מצוה ביד המוסת וכו׳. הכי איתא בספרי פרשת ראה מרן ז״ל.
ואזהרה להדיוט המסית מנין שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו. וכתב מרן הקדוש דנפקא ליה מסיפיה דקרא ולא יוסיפו לעשות עוד וכפי׳ רש״י ז״ל וכו׳ ע״כ ראיתי להפר״ח ז״ל פ״ד שהקשה על רבינו מההיא דפ״ק דמכות דף ד׳ מעידים אנו באיש פלוני שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין לוקים שמונים משום לא תענה ברעך עד שקר ומשום ועשיתם לו כאשר זמם דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים ובגמרא ורבנן האי לא תענה ברעך עד שקר מאי עבדי ליה ההוא מבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין ור״מ אזהרה לעדים זוממין מנא ליה נפקא ליה מוהנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד ורבנן ההוא מבעי ליה להכרזה ור״מ הכרזה מוישמעו וייראו נפקא כלומר ולא יוסיפו לאזהרה וז״ל הרב ז״ל ותמיהא מילתא דכי היכי דגבי מסית סגי לן להכרזה בקרא דוכל ישראל ישמעו וייראו וסיפיה דקרא מפקינן ליה לאזהרה ה״נ לרבנן אמאי אצטריך לא תענה לאזהרה תסגי לן והנשארים להכרזה ולא יוסיפו לאזהרה ולילקי שמונים וכו׳ אבל להרב קשה דהא קי״ל כחכמים דלא לקו אלא ארבעים וכן פסק הרב פי״ח מהלכות עדות וכ״כ בסה״מ (ל״ת רפ״ה) ולסברת חכמים דקי״ל כוותייהו לא הויא אזהרה למסית מהך קרא אלא מקרא דלא ישמע על פיך דומיא דמדיח וצ״ע ע״כ ולדידי אני הצעיר נראה די״ל דרבנן ס״ל דקרא דלא יוסיפו לעשות הוא תלוי ועומד ר״ל דאפשר לפרשו לענין הכרזה דהיינו שבלשון ההכרזה היו אומרים כן א״נ אפשר דאתי לאזהרה והכרזה אינה אלא וכל ישראל ישמעו ויראו והכל לפי הענין דהתם גבי עדים זוממים דאית לן קרא דלא תענה ברעך עד שקר לענין האזהרה של עדים זוממין מוקמינן קרא דלא יוסיפו ללשון ההכרזה ולא ללאו דכל היכא דאיכא למדרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי ובפ׳ יוה״כ דף פ״א אמרו א״כ נפישי להו לאוי וכתב רש״י ז״ל שמא אין הקב״ה רוצה להרבות לאוין יעו״ש ומכ״ש בספק מלקות דלית לן לאחמורי עליה דלילקי שמונים אמנם במדיח דלית לן קרא מיוחד לאזהרה ואשכחן קרא דלא יוסיפו בההוא עניינא גופיה פשיטא דאית לן למימר דאתא לאזהרה ולא להכרזה ובהכי אתי שפיר דנמצא דהך סתם סוגיא דידן אתיא אף כרבנן דאי לא תימא הכי קשה טובא למסתם סתומי כר׳ עקיבא דלא הוי הלכתא ודו״ק:
מצוה ביד המוסת להורגו כו׳.
אם נקטעה יד המוסת יעוי׳ תוס׳ יו״ט סוף נגעים שהעיר בזה ונראה כיון דנקטעה יד העדים קודם גמר דין חייב דיד שהיתה כבר ורק בנקטע אחר שנגמר דינו, וכיון שכן במסית דאין מחזירין דינו לזכות אף בטעו כ״ש אם נקטע יד המוסת אחר גמר דין דלא מיפטר ואין מחזירין אותו לזכות ונסקל.
ואסור למוסת ללמד עליו זכות. סנהדרין דכ״ט ודל״ב ע״ב ודל״ו ע״ב ע״ש:
מצוה ביד המוסת להורגו וכו׳ עד ואסור למוסת ללמד עליו זכות וכו׳ ואם ידע לו חובה אינו רשאי לשתוק וכו׳. עי׳ בספרי כאן ובסנהדרין ל״ג ב׳ וחילופיהן במסית, וקצת צ״ע לשון רבנו במה שכתב ואסור למוסת ללמד עליו זכות, והרי דין זה לכל אדם הוא ולאו דוקא למוסת וגם בספר המצוות כתב רבנו על המוסת ולא ידענא למה, ובספרי לא נאמר כלל דקאי דוקא אמוסת אלא ולא תחמול לא תלמד עליו זכות וכו׳ וכנראה שהוא דין לכל אדם, שוב מצאתי בס׳ משנת חכמים מצוה כ״ז דנראה לו פשוט דלאו דלא תחמול ולא תכסה להניסת עצמו קא מזהר רחמנא, דהא הבי״ד יכולין ללמד זכות עליו כשאר חייבי מיתת בי״ד רק דמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות, ועל כרחך דרק אמוסת קאי, וצ״ע דמלאו דלא תחמול ילפינן ג״כ דא״צ התראה וזה נאמר ג״כ לבי״ד וגם המה מוזהרים בזה ולענין לימוד זכות שוב אין הבי״ד מוזהרים, ובאמת הרי אמרו וכן פסק הרמב״ם דאין טוענין למסית ועי׳ פרש״י שם דאין טוענין לו בי״ד שום טענת זכות מה שאינו טוען הוא בעצמו והוא מקרא דלא תחמול, הרי גם דטענת זכות נאמרה לכל וגם לבי״ד, ומדרשת הספרי והביאה רבנו בפי״א דסנהדרין דאם יצא מבי״ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו, יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו, ואי דאסור לכל אדם ללמד עליו זכות, פשיטא דאין מחזירין אותו דהרי אין הבי״ד רשאין לשמוע כלל כיון שהמלמד עליו זכות עובר בלאו, כן צ״ע קצת מה דלא הזכיר רבנו כאן שכלל כל דיני המסית גם דין זה דמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות. אם לא דנימא דכל הנאמר כאן הוא רק למוסת ולא לבי״ד, ובפי״א דסנהדרין כתב מה שנוגע לבי״ד, אבל לפי המבואר קשה לומר כן, ועוד דהרי כתב כאן גם דין ההתראה שאינו צריך התראה, ועי׳ בסמ״ג שהעתיק רק דין לימוד זכות וחובה במוסת אבל שלא לאהוב לא העתיק על מוסת ומשמע דהוא לכל אדם ועי׳ ביאור מהרש״ל שם. וראוי לבאר עוד דמ״ש רבנו דאסור למוסת ללמד עליו זכות ומחויב ללמד עליו חובה, על כרחך מיירי בשאין המוסת מצטרף להעיד עליו וישנם עדים אחרים, דאי כשהמוסת הוא העד על ההסתה, הרי נאמר בתורה ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה וכמ״ש רבנו בפ״ה מהל׳ עדות ה״ח והוא מבואר בסנהדרין ל״ג ועוד, וכבר עמד ע״ז הרב משנת חכמים והוא ברור.
ואזהרה להדיוט המסית מנין. עי׳ כ״מ דנביא בהדיא כתיב ביה, וכתב הפר״ח ז״ל בכוונתו דר״ל דאזהרת הנביא הוא מ״ש רבנו בספר המצוות ל״ת כ״ז מקרא דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו עיי״ש וכ״כ רבנו באגרת תימן ועי׳ ביראים החדש סי׳ רמ״א שכתב לא צויתיו אזהרה, וכבר עמדו בזה המחברים דקרא דאשר לא צויתיו עונש הוא ולא אזהרה ועי׳ ספרי דבי רב וחי׳ מהרד״ם ועי׳ סמ״ג לא תעשה ל״ד שכתב ואולי אזהרתו מלא תכחשו ולא תשקרו עי״ש והפר״ח ז״ל כתב דהאזהרה הוא ע״פ הירושלמי דסנהדרין סוף הנחנקין מלא תענה, וגם ע״ז השיגו דהא קי״ל לאו שניתק לאזהרת מיתת בי״ד אין לוקין עליו, והרי על לאו דלא תענה לוקין והדברים ארוכים.
לענ״ד כוונת הדברים פה דלנביא המסית איכא אזהרה מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו, וכמ״ש רבנו בספר המצוות ל״ת כ״ו, והרי רבנו כלל בין האומר שהאל צונו לעבוד אותה או שהיא בעצמה צותה, בלאו אחד עיי״ש, ועי׳ מ״ש לעיל בזה, וע״ז באה האזהרה ושם אלהים אחרים לא תזכירו ועי׳ לקמן בה״ו הראיתי מקור הדברים אבל האזהרה דאשר לא צויתיו הוא לנביא השקר דעלמא, והרבה יש לדבר עוד בזה אכמ״ל.
ואזהרה להדיוט המסית מנין שנא׳ וכל ישראל ישמעו וייראו. והוא מגמ׳ דסנהדרין ס״ג כמ״ש הכ״מ וכוונתו לסיפא דקרא ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה וכן פרש״י ז״ל שם, וכן העתיק רבנו להדיא בספר המצוות בל״ת ט״ז ולשון האזהרה שזה אמרו יתברך במסית ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, ותמה ע״ז הרב פר״ח ז״ל בריש פ״ד, דהרי במכות ה׳ ס״ל לר׳ מאיר דאזהרה לעדים זוממין הוא מקרא דוהנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו עוד, ורבנן ההוא מיבעי ליה להכרזה, ור״מ מוישמעו ויראו נפקא, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה, הרי דלרבנן אזהרת עדים זוממין מלא תענה ולא אמרינן דוכל ישראל ישמעו ויראו הוא להכרזה, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה אלא לר״מ, וא״כ גם הכא על כרחך אזהרה למסית מקרא דולא ישמע על פיך הוא וקרא דולא יוסיפו עוד הוא להכרזה וכמו בעדים זוממין, ועל כרחך דהגמ׳ בסנהדרין רצתה לאוקמי גם לר״מ אבל רבנו הרי ס״ל כרבנן בעדים זוממין דאין לוקין אלא ארבעים ואזהרתם מלא תענה ולמה כתב דאזהרת המסית מקרא דולא יוסיפו לעשות עי״ש שהאריך ונשאר בתימה.
והמעיין יראה דרשת הספרי על קרא דולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה, אין לי אלא זה בלבד מנין לאומר אעבוד אלך ואעבוד וכו׳ ת״ל ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה לא כדבר ולא כרע ולא כזה, יכול אף המגפף וכו׳ ת״ל הזה וכו׳ הרי להדיא דלאזהרה אתי ולא להכרזה, ונראה שם דהוא דרשת ר׳ יהודה הרי גם דלרבנן דר׳ מאיר לאזהרה אתי ואפילו הוא סתם ספרי וכר׳ שמעון מ״מ הרי מבואר דהוא לאזהרה.
ואם שיש לעמוד על ביאור הגמ׳ דמכות דהרי חזינן הכא דגם לר׳ יהודה סגי בקרא דוכל ישראל ישמעו ויראו להכרזה, וקרא דולא יוסיפו לאזהרה, וא״כ גם בעדים זוממין נימא הכי, אין זו קושיא כלל, והרי הכא קרא דולא יוסיפו לעשות לדרשה אתי לא כדבר ולא כרע ולא כזה, וממילא פשיטא דהוא לאזהרה משא״כ התם בעדים זוממין ויש להאריך.
ועכשיו זכני השי״ת ומצאתי במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ׳ סו וכל ישראל ישמעו ויראו א״ר יהודא וכי נאמר ייראו וייראון והלא לא נאמר אלא ישמעו ויראו, כיצד הן עושין כותבין ושולחין לכרכים ביום פלוני נידון פלוני בהריגה לכך נאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מלמד שצריך הכרזה ולא יוסיפו לעשות זו אזהרה להדיוט המסית אין לי אלא זה בלבד מניין לאומר לחבירו נלך ונעבוד וכו׳ ת״ל ולא יוסיפו וכו׳ עי״ש היטב והדברים ברורים ומבוארים כמ״ש רבנו וכמו שבארנו בדעתו ז״ל.
מצוה ביד המוסת וכו׳ – אין זו מצות עשה נפרדת אלא פרט באזהרת מסית. כך מפורש בספר המצוות לא תעשה טז:
והמצוה השש עשרה – האזהרה שהוזהרנו מלהסית, והוא, שיקרא אחד מישראל לעבוד עבודה זרה. וזהו הנקרא מסית... ולשון האזהרה על זה הוא אמרו יתעלה במסית ׳ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך׳ (דברים יג, יב). והעובר על זה, והוא המסית אדם מישראל – חייב סקילה, כמו שאמר הכתוב ׳כי הרג תהרגנו׳ (שם יג, י). והאדם אשר זמם המסית שיוסת לו – הוא אשר ראוי שיהרגנו, כמו שבאר יתעלה ואמר: ׳ידך תהיה בו בראשונה להמיתו׳ (שם). ולשון ספרי (שם): ״מצוה ביד המוסת להרגו״.⁠1
הואיל ופרט זה בענשו של מסית – שתהא מיתתו ביד המוסת – משתלב עם חמש האזהרות למוסת שלא ירחם על המסית ולא יחמול עליו, לפיכך הסמיכן רבינו לכאן, ורק בסופה של הלכה זו, אחרי שסוכם כל חומרת יחסו של המוסת למסית, הביא את המקרא שממנו נלמדת האזהרה למסית. בכך מסתיים ביאור כל פרטי אזהרה זו שתחילתן בראש הפרק ונמשכו עד כאן.
ואסור למוסת לאהוב וכו׳ – ספר המצוות לאוין:
והמצוה השבע עשרה – האזהרה שהוזהר המוסת מלאהוב את המסית או לאבות לו, והוא אמרו יתעלה: ׳לא תאבה לו׳. ולשון ספרי (שם): מכלל שנאמר ׳ואהבת לרעך כמוך׳ (ויקרא יט, יח), יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר ׳לא תאבה לו׳.
ולפי שנאמר בשונא וכו׳ – ספר המצוות לאוין:
והמצוה השמונה עשרה – האזהרה שהוזהר המוסת מלהקל בנטירה למסית, אלא חייב לנטור לו בהכרח, וכל זמן שלא נטר לו – עבר על מצות לא תעשה. והוא אמרו יתעלה: ׳ולא תשמע אליו׳. ובא הפירוש (ספרי שם): מכלל שנאמר ׳עזב תעזב עמו׳, יכול אתה עוזב לזה? תלמוד לומר ׳ולא תשמע אליו׳.
ולפי שנאמר ולא תעמוד וכו׳ – ספר המצוות לאוין:
והמצוה התשע עשרה – האזהרה שהוזהר המוסת מלהציל את המסית אם ראהו במצב של אבדן וכליון. והוא אמרו: ׳לא תחס עינך עליו׳. ובא הפירוש (ספרי שם):
מכלל שנאמר ׳לא תעמד על דם רעך׳, יכול אי אתה עומד על דמו של זה? תלמוד לומר ׳ולא תחס עינך׳.
ואסור למוסת ללמד עליו זכות וכו׳ – ספר המצוות לאוין:
והמצוה העשרים – האזהרה שהוזהר המוסת מלטעון למסית. ואפילו יודע לו זכות, אסור לו להזכירו, ולא ילמד עליו זכות. והוא אמרו יתעלה: ׳ולא תחמל׳. בא הפירוש (ספרי שם): ׳לא תחמל׳ – לא תלמד עליו זכות.
ואם ידע לו חובה וכו׳ – ספר המצוות לאוין:
והמצוה האחת ועשרים – האזהרה שהוזהר המוסת שלא לשתוק מלומר חובה הידועה לו על המסית ממה שיביא לקיום העונש עליו. והוא אמרו יתעלה: ׳ולא תכסה עליו׳. ובא הפירוש (ספרי שם): ׳לא תכסה׳ – אם אתה יודע לו חובה, אי אתה רשאי לשתוק.
ואזהרה להדיוט וכו׳ – סנהדרין סג, ב: מסית בהדיא כתיב ביה, ׳וכל ישראל ישמעו ויראו⁠[ן ולא יוספו לעשות]׳.
לדעת רבינו אזהרה זו היא להדיוט בלבד, אבל נביא המסית הרי הוא מתנבא בשם עבודה זרה, כמו שנתבאר בפתיחה לפרק זה ובהלכה א, ולמתנבא בשם עבודה זרה – אזהרה נפרדת.
1. לפנינו בספרי הגירסה היא: מצוה ביד הניסת להמיתו, וראה חילופי גירסאות שם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ה) המסית אחרים לעבדו, ואמר להם, עבדוני, אם עבדו אותו, נסקל, ואם לא עבדוהו, אף על פי שקבלו ממנו ואמרו לו היןא, אינו נסקל. אבל אם הסית לעבודת איש אחר, או לשאר מיני עבודה זרה, אם קבל ממנו ואמר, הין נלך ונעבוד, אף על פי שעדיין לא עבד, שניהם נסקלין, המסית והמוסת, שנאמר ״לא תאבהב״ ״ולא תשמע״, הא שמע ואבה חייב:
[The following rules apply to] a person who proselytizes others by telling them to worship him: Should he tell them: "Worship me,⁠" and they worship him, he should be stoned. If they did not worship him, even though they accepted and agreed to his statements, he is not liable for stoning.
In contrast, if he proselytizes by telling them to worship another man or another false deity, [different rules apply:] If they accept his statements and say, "We will go and worship,⁠" even if they have not actually worshiped, both of them - the mesit and the musat - should be stoned. [Deuteronomy 13:9] states: "Do not be attracted to him or listen to him.⁠" Thus, if one was attracted and listened, one is held liable.
א. ד (מ׳לו׳): הן. אך במשנה יומא ג, א ועוד בכ״י רבנו ׳הין׳.
ב. בב2, ת3-1 נוסף: לו. וכך ד (גם ק) [ואחרי ׳תשמע׳ נוסף: אליו]. אך גם בא׳ היה ׳לו׳, ונמחק, מן⁠־הסתם על פי כ״י רבנו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
הַמֵּסִית אֲחֵרִים לְעָבְדוֹ, וְאָמַר לָהֶם ׳עִבְדוּנִי׳: אִם עָבְדוּ אוֹתוֹ - נִסְקָל; וְאִם לֹא עֲבָדוּהוּ - אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ וְאָמְרוּ לוֹ ׳הִין׳, אֵינוֹ נִסְקָל. אֲבָל אִם הֵסִית לַעֲבוֹדַת אִישׁ אַחֵר אוֹ לִשְׁאָר מִינֵי עֲבוֹדָה זָרָה - אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ וְאָמַר ׳הִין, נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד׳, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָבַד, שְׁנֵיהֶם נִסְקָלִין, הַמֵּסִית וְהַמּוּסָת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תֹאבֶה [...] וְלֹא תִשְׁמַע״ (שם יג,ט), הָא שָׁמַע וְאָבָה - חַיָּב.
הַמֵּסִית אֲחֵרִים לְעָבְדוֹ וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי אִם עֲבָדוּהוּ נִסְקָל וְאִם לֹא עֲבָדוּהוּ אַף עַל פִּי שֶׁקִּבְּלוּ מִמֶּנּוּ וְאָמְרוּ הֵן אֵינוֹ נִסְקָל. אֲבָל אִם הֵסִית לַעֲבוֹדַת אִישׁ אַחֵר אוֹ לִשְׁאָר מִינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ וְאָמַר הֵן נֵלֵךְ וְנַעֲבֹד אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא עָבַד שְׁנֵיהֶן נִסְקָלִין הַמֵּסִית וְהַמּוּסָת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ג:ט׳) לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו הָא אִם שָׁמַע וְאָבָה חַיָּב:
המסית אחרים לעבדו ואמר להם, ״עבדוני״, אם עבדו אותו – נסקל; ואם לא עבדוהו, אע״פ שקבלו ממנו ואמרו לו הין – אינו נסקל. אבל אם הסית לעבודת איש אחר, או לשאר מיני עבודה זרה, אם קבל ממנו ואמר, ״הין, נלך ונעבוד״, אע״פ שעדיין לא עבד – שניהם נסקלין, המסית והמוסת, שנ׳ לא תאבה (לו) ולא תשמע (אליו) (דברים י״ג:ט׳), הא שמע ואבה – חייב:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ד]

המסית אחרים לעובדו וכו׳ – שם (ס״א) האומר בואו ועבדוני ר״מ מחייב ר׳ יהודה פוטר ואמרו שם היכא דפלחו כ״ע לא פליגי דכתיב לא תעשה לך פסל כי פליגי בדיבורא בעלמא מר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמר ליה קושטא הוא ומר סבר מסית לעצמו לא שמעי ליה מימר אמרי מאי שנא איהו מינן ואין דקאמרי אחוכי קא מחכי ליה וידוע דר״מ ור״י הלכה כר״י:
אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני וכו׳ – ברייתא שם לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע חייב:
המסית אחרים וכו׳. שם דף ס״א.
המסית אחרים לעבדו ואמר להם עבדוני אם עבדוהו נסקל ואם לא עבדוהו אע״פ שקבלו ממנו ואמרו הן אינו נסקל אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עכו״ם אם קבל ממנו ואמר הן נלך ונעבוד אע״פ שעדיין לא עבד שניהם נסקלין המסית והמוסת וכו׳. עי׳ כ״מ והוא מבואר בסוגיא שם ס״א. אבל נתלבטו המחברים בדברי רבנו טובא, שהרי ס״ל לרבנו בה״א דבמסית אע״פ שלא עבדו כלל לא המסית ולא המוסת, חייב המסית, ולא בעינן כלל שיאמר המוסת הן או נלך ונעבוד, והוא מפורש במשנה כמו שהבאנו שמה וכן לעיל בפ״ד, ולמה בעינן הכא לחייב המסית שיאמר המוסת הן או נלך ונעבוד, ולא מצאו עצה אחרת, כי אם דהא דבעי רבנו שיאמר הן נלך ונעבוד כדי לחייב המוסת הוא, אבל לגבי חיוב המסית אה״נ דלא בעינן שיאמר המוסת כלל, והנה לפי״ז על כרחך לומר דהא דבמסית לעצמו דלא מחייב המסית אף שאמר המוסת הן או אלך ואעבוד, הוא משום דמסית לעצמו שאני גם לענין חיוב המסית משום דגם המסית סבר דלא שמעו ליה ולהכי לא הוי מסית כלל עד שיעבדוהו ממש, ותמוה לפי״ז דהא לר׳ מאיר דס״ל דמסית לעצמו ג״כ שמעי ליה למה בעי גם הוא שיאמר המוסת הן, והרי בשאר מסית לא בעינן זה כלל.
והנה התוס׳ ז״ל שם בדף ס״א ד״ה ומר סבר לעצמו לא שמעי ליה כתבו וז״ל תימה נהי דלא שמעי ליה ליחייב מיהו כשאר מסית דמחייב בדבורא כשמכמינם לו עדים ואמרו האיך נניח וכו׳ ואם אינו חוזר בו חייב, ויש לומר דוקא מסית לעכו״ם דשמעי ליה דממשכי בתריה טפי אבל מסית לעצמו לא חשיב מסית כ״כ משום דלא שמעי ליה דאמרי מאי שנא איהו מינן, ויפלא הדבר דהנה התוס׳ שפיר כתבו כן משום דאינהו לר׳ יהודה אזלי, ולדידיה שפיר אפשר לומר כן דהא ס״ל כן לר״י דמסית לעצמו לא שמעי ליה, אבל מה יעשו לר׳ מאיר דס״ל דבמסית לעצמו נמי שמעי ליה, ומ״מ אמרו בגמרא במאי קמפלגי במסית לעצמו ואמרי ליה אין קמפלגי, ולר׳ מאיר יקשה למה בעי שיאמר הן ומאי שנא משאר מסית דעלמא.
ומדברי הר״ן ז״ל בחידושיו לסנהדרין שם דאיהו מפרש ג״כ כפרש״י ורבנו ז״ל דאמסית קאי, כנראה רצה לישב הדברים, וכתב ואע״ג דמסית מתחייב בדבור לבד לדברי הכל, היינו דוקא כשהוא מסית לעכו״ם ידועה שעובדין אותה העכו״ם, אבל במסית שיעבדוה כבואו ועבדוני שאינו עכו״ם לשום אדם עדיין, אינו חייב אלא כדרך שחייב האומר אלך ואעבוד משום דבור עכ״ל, ולפי״ז מיושבין קצת הדברים אלא דצ״ע דא״כ גם במסית לאחרים שלא נעבדו מעולם הרי ג״כ דינא הכי, ובדברי רבנו בודאי א״א לכוון כן שכתב אבל אם הסית לעבודת איש אחר או לשאר מיני עכו״ם הרי דלא חילק בזה כחלוקת הר״ן ז״ל.
והרמ״ה ז״ל בנימוקיו כתב וז״ל ויש לפרש דלעולם לענין חיובא דמסית קאי וכי תימא אין למה לי והרי מסית דעלמא אע״ג דלא שמעי ליה חייב, התם במסית לאחרים הוא דחייש קרא דלא לטעו בתריה אבל מסית לעצמו דלא טעו בתריה לא מחייב וכי מחייב ליה ר׳ מאיר לאו מטעמא דמסית קא מחייב ליה אלא מטעמא דלא תעשה עצמך פסל, הלכך דוקא דאמרי ליה אין דשמעי ליה והוי כמאן דפלחוהו, דהא בדבורא בעלמא קי״ל דמחייב כדקתני האומר, אבל אי לא אמרו ליה אין לא מחייב, דהא לא עביד ולא מידי, ור׳ יהודה סבר אע״ג דאמרו ליה אין נמי לאו כלום הוא דודאי לא שמעי ליה ואשתכח דלא פלחוהו, והיינו דקתני אינו חייב עד שיאמר אעבוד, כלומר אין המסית לעצמו חייב עד שיאמר הניסת אעבוד אלך ואעבוד, והנה הרמ״ה ז״ל יישב הדברים על מכונם, אבל אי אפשר לכוונם לדעת רבנו, דמדברי רבנו שכתב במסית אחרים לעבדו אינו חייב המסית עד שיעבדוהו ממש נראה דלא ס״ל כשיטת הרמ״ה ז״ל.
ונראה בבירור שיטת רבנו בזה לפי מה שכתבנו לעיל בה״ב דבעינן במסית דוקא שיאמר המסית אלך ואעבוד נלך ונעבוד אבל כשאומר עבדוה לכו ועבדוה אין זה מסית אם לא בנביא המדיח דגביה מהני גם לך ועבוד וכמו שבררנו הדברים, והנה באומר באו ועבדוני הרי אמר המסית רק לכו ועבדו דהא הוא לא כלל עצמו בעבודה זו, ולהכי אדבוריה לחוד לא מחייב משום מסית אלא בעבדוהו ממש ע״פ הסתתו ולא סגי באמירת המוסת הן ואלך ואעבוד לר׳ יהודא משום דמימר אמרי מאי שנא איהו מינן, ולר׳ מאיר דלא ס״ל סברא דמאי שנא איהו מינן, מ״מ בעינן שיאמר הן ולא כשאר מסית דעלמא דהא לא אמר המסית נלך ונעבוד אלא באו ועבדוה, ובמסית לעבוד אחרים דליכא טעמא דמ״ש איהו מינן מ״מ בעינן שם ג״כ שיאמר המוסת הן או אלך ואעבוד משום האי טעמא. והוי לר׳ יהודא מסית לעבודת אחרים כמו לר״מ במסית לעצמו דג״כ לית לן טעמא דמאי שנא איהו מינן לר׳ מאיר, ומפרש רבנו ג״כ דאמסית קאי מיהו הכא שאני משום דאמר באו ועבדוני או באו ועבדו לאחרים ובזה בעינן שיאמר המוסת הן ואז חייב בין המסית ובין המוסת, משא״כ בשאר מסית דעלמא לא בעינן לחיוב המסית שיאמר המוסת הן, ולא אבה ולא שמע ג״כ חייב המסית, והדברים האלו יאירו כל הענין למעיין שם, והרבה יש לי להאריך בישוב כמה דברים בסוגיא לפי״ז והמעיין יבחר.
שנאמר לא תאבה לו ולא תשמע לו הא אם שמע ואבה חייב. ברייתא שם כמ״ש הכ״מ, והנה רבנו הביא בפ״ד דרשת הספרי ואסור למוסת לאהוב את המסית וכן שלא לעזוב עמו והוא מקרא דלא תאבה ולא תשמע, ועי׳ להרמב״ן ז״ל בפירושו על התורה שהשיג על רש״י ז״ל שהביא דרשת הספרי לא תאהבנו, דבגמ׳ אמרו ע״ז הא אם אבה ושמע חייב ועי׳ להרמב״ן ז״ל במנין המצוות נ״ח ורבנו הביא שתי הדרשות, ואין שוב סתירה ביניהם ועי׳ בהתורה והמצוה שם שכתב דדרשת רז״ל הוא מדהקדים אבה לשמיעה, והיה צ״ל לא תשמע לו ולא תאבה לו ומזה דריש לא תאהבנו וכו׳ ויש עוד כמה דרכים בזה ואין מקום להאריך.
המסית אחרים לעבדו וכו׳ – סנהדרין סא, א:
דתניא, האומר, ״בואו ועבדוני״ – רבי מאיר מחייב, ורבי יהודה פוטר. היכא דפלחו – כולי עלמא לא פליגי (אם עבדו אותו – נסקל)... במאי קמפלגי? במסית לעצמו (במסית אחרים לעצמו שיעבדוהו), ואמרי ליה ״אין״ – קמפלגי (אי הוי מסית או לא). מר סבר: מסית לעצמו – שמעי ליה, ו״אין״ דקאמרי ליה קושטא הוא. ומר סבר: מסית לעצמו – לא שמעי ליה, מימר אמרי מאי שנא איהו מינן דידן? ו״אין״ דקאמרי – אחוכי עליה.
יש הבדל ברור בין המסית לעבוד עבודה זרה אחרת לבין הטוען שהוא עצמו הינו אל. גם היום שחלפה עבודה זרה מרוב העולם, מצויה אצל חולי הרוח תופעה זו שהאדם מדמיין וטוען שהוא אל. אבל השומעים אותו, אפילו אומרים לו ״הן״, אין זה אלא לאחוכי עליה, שהרי הכל רואים מאי שנא איהו מינן דידן? אף הוא אין להחשיבו כמסית, שהרי חסר דעה הוא. מאידך ידועה היתה לפנים תופעה של מלכים ורוזנים עריצים וכיו״ב שטענו שהם אלים כדי שההמון ינהו אחריהם, כגון המן הרשע המוזכר שם בהמשך הסוגיא (סא, ב), ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה (לשמות טו, יא): פרעה קרא עצמו אלוה שנאמר ׳יען אמר לי יאורי ואני עשיתני׳ (יחזקאל כט, ג); וכן סנחריב שנאמר ׳מי בכל אלהי הארצות וגו׳ (מלכים ב יח, לה); וכן נבוכדנצר שנאמר ׳אעלה על במתי עב וגו׳⁠ ⁠׳ (ישעיהו יד, יד); וכן נגיד צור שנאמר ׳בן אדם אמר לנגיד צר כה אמר ה׳ אלהים יען גבה לבך ותאמר אל אני׳ (יחזקאל כח, ב). ההבחנה בין הטוענים שהם אלים ברורה – מי שלועגים לו, או על כל פנים מתעלמים ממנו, אינו אלא משתגע; אבל מי שעובדים אותו הרי זה מוכיח שטועים אחריו, והוא עצמו מסית הוא ועושה כדי להשתלט על בני אדם. ברם נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם אמרו לו ״הן״ – האם יש כאן הסכמה אמיתית, ורבי יהודה סובר ״אחוכי עליה״. ״רבי מאיר ורבי יהודה; הלכה כרבי יהודה״ (עירובין מו, ב).
אם הסית לעבודת איש אחר וכו׳ – לעיל (הלכה א) נתבאר שהמסית נסקל אע״פ שלא עבד לא הוא ולא המוסת, ואדרבה מצוה על המוסת להביא את המסית לדין (הלכה ב). עוד נתבאר לעיל בדין עובד עבודה זרה שמתחייב העובד דווקא (ג, א), וכן המקבלה לעבודה זרה לאלוה (ג, ד), אבל האומר שיעבוד, כל שלא עבד עדיין, לא מצינו שהוא חייב. כל זה אמור באדם שעובד עבודה זרה על דעת עצמו, ולא עורר אותו אחר לכך. יש חידוש במסית, שאם המוסת מתרצה לו, ואומר ״הן, נלך ונעבוד״, אף שעדיין לא עבד – מתחייב תיכף אף המוסת סקילה כאילו כבר עבד. והוא משום שמע ואבה – חייב. דין זה יוצא מן הסוגיא סנהדרין סא, א אלא שרבו בה הקושיות והפירושים, אשר על כן אציע את הגמרא (באותיות שמינות) עם פירוש (באותיות רגילות) הנלפע״ד הולם את שיטת רבינו.
רב המנונא ... פגע ביה רבה, רמא ליה מתני׳ אהדדי. תנן: העובד עבודה זרה; עובד – אין; אומר – לא. והאנן תנן: האומר, אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד משעה שהסיתוהו ונתרצה – חייב מיתה, דנפקא לן לקמן מ׳לא תאבה ... ולא תשמע׳; הא אבה ושמע – חייב מיד (רש״י). אמר לו, באומר ״איני מקבלו עלי אלא בעבודה״ – עד שאעבדנו, דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע. וסיפא דמשמע באמירה חייב – בשקבל עליו אלהותו מיד, דכיון דאמר ״אעבוד״ מסתמא קבליה עליו באלוה, אי לא פירש בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה (רש״י). רב יוסף אמר, ...כאן ביחיד הניסת, כאן ברבים הניסתים כלומר, רוב אנשי העיר. יחיד לא מימלך וטעי בתריה לפיכך מוסת יחיד, או יחידים, נסקל אע״פ שלא עבד כי אם נתרצה בלבד, ״דכיון דנתרצה לאו דעתיה למהדר, והוא אבה ושמע, ורחמנא חייביה״ (רש״י); רבים מימלכי ולא טעו בתריה לפיכך אנשי עיר הנידחת שלא עבדו בעצמם פטורים; אינם נהרגים אלא אם כן שעבדו עבודה זרה או שקבלוה עליהם כאלוה כלעיל ד, א (תוספות יום טוב על המשנה סנהדרין ז, י ד״ה הוא). אמר רב יוסף, מנא אמינא לה? דכתיב ׳לא תאבה לו ולא תשמע אליו׳ – הא אבה ושמע חייב ... אמר אביי, כאן בניסת מפי עצמו שאין אחר מסיתו, כאן בניסת מפי אחרים. מפי עצמו – מימלך; מפי אחרים – גריר בתרייהו. אמר אביי, מנא אמינא לה שאם נתרצה בדיבור בלבד – ניסת מפי אחרים חייב? דכתיב ׳לא תאבה לו ולא תשמע אליו׳ – הא אבה ושמע למסיתו חייב. רבא אמר, אידי ואידי בניסת מפי אחרים. הא דאמר ליה, ״כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה״; הא דלא אמר ליה, ״כך אוכלת, כך שותה וכו׳⁠ ⁠⁠״. אמר רבא, מנא אמינא לה? דכתיב ׳מאלהי העמים אשר סביבתיכם הקרבים אליך או הרחקים ממך׳ (דברים יג, ח). מה לי קרובים, מה לי רחוקים? הכי קאמר לך: מטיבותן של קרובים אתה למד מה טיבותן של רחוקים – הסתכל בעבודה זרה הקרובות לך ותראה שאין בהן ממש, ומהן אתה למד טיבן של רחוקים. מאי לאו דאמר ליה, ״כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה״? שמע מינה. רב אשי אמר, סיפא בישראל מומר, רבינא אמר, לא זו אף זו קתני.
בקונטרס הראייות לריא״ז (סנהדרי גדולה עמ׳ צ) כתב: רבא לא בא לחלוק על אביי שמחלק בין ניסת מפי עצמו לניסת מפי אחרים, אלא שבא להעמיד רבא המשניות בניסת מפי אחרים. וכך יש לפרש נמי דברי רבינא.
כך כתב גם המאירי ז״ל (מהדורת סופר עמ׳ 235): מעולם לא חלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב בלא עבודה או קבלת אלהות. ולא נאמר ״לא זו אף זו קתני״ אלא שהיו מפרשים ״עובד – אין; אומר – לא״ אף בשאמר כן על ידי מסית, ובזו וודאי כך היא שמכיון שניסת – נתחייבו שניהם. אבל ניסת מעצמו ואין שם לא מסית ולא מוסת – דברי הכל שאינו חייב עד שיעבוד.
אלא שעדיין נשאר לנו לפרש דברי רבא. והנה כתב רבינו לעיל (ג, ו): העובד עבודה זרה מאהבה ... או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו, כמו שהם מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה ... פטור. מקור הפסק ההוא הוא בדברי רבא המובאים תיכף אחרי הסוגיא הנ״ל וכהמשך ישיר שלה (וראה מה שפירשתי שם). מעתה, אם פטור העובדה ממש בגלל שהיא מריעה ומטיבה, איך יעלה על הדעת שיסקל אם שמע מן המסית דברים אלה והסכים לו בלבד, ולא עבדה כלל? על כן מוכח שרבינו מפרש דברי רבא כך: אידי ואידי בניסת מפי אחרים ומשכחת לה דלא נתחייב ניסת משום אבה ושמע, כגון שאמר לו המסית גדולת נוייה ועוצם כוחה של עבודה זרה שהיא מטיבה ומריעה, וכיון ששמע כך הסכים משום אהבה או משום יראה, אבל לא שקיבלה לאלוה. מה שאין כן, אם לא סיפר לו המסית ״כך מריעה, כך מטיבה״, ואף על פי כן אמר המוסת ״הן, נלך ונעבוד״ – הרי מוכח שאמר כן בגלל שקיבלה באלוה, כי בלאו הכי למה נתרצה? אלא וודאי אבה ושמע, ולכך חייב הוא.
בזה גם סרה תמיהתו של הרש״ש ז״ל לפי פירוש רש״י ז״ל – הלא שנה לנו התנא ברישא דהאומר אעבוד וכו׳: אמר (המסית), כך אוכלת כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה; ולמה לא הביאה רבא לסיוע? ברם לפי דברינו אדרבה אין סיוע משם. התנא מציע אוקימתא זו כדי להשמיענו שהמוסת, בשמעו דברים אלה, מצוה עליו להכמין למסית. כלומר, מדובר במוסת שאינו רוצה לשמוע לדבריו של המסית כלל. אבל אם נתרצה, מתוך ששמע ״כך מטיבה כך מריעה״, מן הסתם לא נתרצה אלא משום אהבה ויראה, ופטור. מתי חייב המוסת שנתרצה? רק אם אין לתלות שהסכמתו היא משום אהבה ויראה. לפיכך באמת לא הביא רבנו כל אותה בבא של משנתנו כאן.
מעתה הואיל ואביי ורבא מסכימים לדעה אחת, ואף רבינא שהוא סוף הוראה סובר כמותם, כך היא ההלכה: בניגוד לניסת מפי עצמו, כלומר שאין שם לא מסית ולא מוסת, שהוא מתחייב רק אם עבד ממש או קבלה באלוה במפורש ולא בנתרצה בלבד – שונה דינו של המוסת אם קבל ממנו ואמר, ״הן, נלך ונעבוד״, אף על פי שעדיין לא עבד, שניהן נסקלין המסית והמוסת.
ברם דין זה הוא דווקא אם הסכמתו לא באה מתוך ששמע שהיא מטיבה ומריעה, כי באופן כזה אין כאן אלא הסכמה מתוך אהבה או יראה. אלא שדבר זה אין צריך לכותבו מפורש הואיל וכבר נתבאר לעיל שאפילו עבדה מאהבה ומיראה פטור, ולא כל שכן בדיבור בעלמא.
ביאור המשנה דמסית לדעת רבינו
השוואת נוסח המשנה סנהדרין ז, י לנוסח הדברים שהעתיק ממנה רבינו בפרק זה מראה על כך שרבינו שינה את סדר בבותיה של המשנה, השמיט פסקה אחת לגמרי, והוסיף פסקה אחת שלכאורה אין לה מקור. כל זאת, כמובן, בנוסף על שילוב דינים ופסקאות ממקורות אחרים שהובאו כדי להקיף את הנושא בשלימות. כדי להמחיש דבר זה, אציג פה, אלה מול אלה, את הפסקאות מן המשנה כסדרן מסומנות במספרים, והמקבילות להן מהלכות ב-ה.
משנה סנהדרין ז, י
רמב״ם משנה תורה
1 המסית – זה הדיוט המסית את ההדיוט.הלכה א: המסית אחד מישראל וכו׳.
2 אמר, יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה.רבינו השמיט.
3 כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו.סוף הלכה ב: כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין עליהן חוץ מזה.
4 אמר לשנים, והן עדיו – מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.אמצע הלכה ב: הסית לשנים הרי הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין, ומעידין עליו, וסוקלין אותו.
5 אמר לאחד, הוא אומר לו, יש לי חברים רוצים בכך. אם היה ערום אינו יכול לדבר בפניהם, אלא מכמינן לאחורי הגדר.סוף הלכה ב והלכה ג: אמר לאחד, הוא אומר לו, יש לי חברים רוצים בכך. ומערים עליו עד שיסית בפני שנים כדי להרגו. אם לא רצה המסית להסית לשנים מצוה להכמין לו.
6 והוא אומר לו, אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומר לו. והלה אומר לו, היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים? אם חזר בו מוטב. ואם אמר לו, כך היא חובתנו וכך יפה לנו, העומדים לאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.הלכה ג: כיצד מכמנין לו? המוסת מביא שנים ... והוא אומר למסית, אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומר לו. והמוסת משיבו, היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים? אם חזר בו או ששתק – פטור. ואם אמר, כך היא חובתינו וכו׳. (רבינו מוסיף: או ששתק, שאינו במשנה.)
7 האומר, אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, וכו׳.ראש הלכה ב: כיצד? האומר לחבירו, אעבוד עבודה זרה וכו׳.
נמצא שרבינו חילק את משנתנו לפסקאות וסידרן כך: 1, 7, 4, 5, 3, 6. על ידי זה פירש לנו את משנתנו, ותירץ כמה קושיות שהקשו המפרשים. כך הוא ביאור המשנה:
התנא מתחיל לפרש מה מעשהו של מסית, ומה דינו של המוסת. המוסת חייב לא רק לסרב לקבל את דברי המסית, אלא מצוה שיכמין לו ויביאהו לדין. אבל יש גם מקרה שהמוסת מתפתה ומקבל את דברי המסית, ואז יש ששניהם נסקלין. התנא פותח במקרה הראשון, להשמיענו מה צריך המוסת לעשות, ומתחיל בדבריו של המסית: אמר, יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת וכו׳. ״בכל הנך לישנא אינו חייב עדיין, עד שיסיתו לעבוד עבודה זרה ממש״ (תפארת ישראל על המשנה אות פד), והתנא משמיענו שאם פתח המסית בדברים כאלה, כבר מוטל על המוסת להכמין לו, ולא יתן לו לגמור את דבריו כעת. ״אם יניח המוסת להמסית לגמור פתויו – לך עבוד עבודה זרה – מה תועיל ההכמנה שאחר כך? כשיאמר לו אחר כך, אמור לי מה שאמרת – הרי ירגיש המסית כשיראה שרוצה הלה שיכפיל דבריו, ירגיש שהכמין לו ... להכי למד התנא איך יערים עליו, דתיכף כשיתחיל המסית לשבח העבודה זרה, לא יניחו לגמור דבריו, ויראה להכמין עליו״ (תפארת ישראל שם).
אלא שדין זה אמור רק בהסית לאחד. אם הסית לשנים ביחד אין צורך להכמין לו, אם הם עצמם ראויין להעיד. לפיכך יתנו לו לגמור את דבריו: אמר לשנים והן עדיו, מביאין אותו לבית דין וכו׳.
שוב חוזר התנא להסביר איך האחד מכמין לו: הוא אומר לו, יש לי חברים רוצים בכך. כלומר, למה לך לספר לי הכל עכשיו? חכה עד שיבואו חברי, ואז תספר לנו את כל נפלאות אותה עבודה זרה. אם היה ערום המסית, ואינו רוצה לדבר לפני שנים, צריך להכמין לו בדרך אחרת. דהיינו, מפסיקו בתוך דבריו באמתלה כלשהיא, ומביא שנים ומכמינן לאחורי הגדר, ואומר לו, אמור מה שאמרת לי בייחוד. כלומר, עתה תוכל לגמור מה שהתחלת לדבר מקודם, ואז לא יכולתי להקשיב לך, אבל עתה יש לי פנאי לשמוע. והוא אומר לו, כלומר, מספר מה שאמר מכבר. על כך אין לחייבו שהרי אינו אלא מעיד על עצמו מה שאמר קודם. כדי ללכוד אותו שיאמר לשון של הסתה עתה, משיב המוסת ושואל: היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים? אם חזר בו – מוטב. פירוש: אם חזר בו מדבריו הראשונים – פטור, שהרי עדיין לא נתחייב, כיון שלא סיים את דבריו לומר ״אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד וכו׳⁠ ⁠⁠״; והרי נתבאר בסיפא של משנתנו שזוהי עיקר הגדרת המסית שיאמר כך. והוא הדין אפילו שתק – פטור, שעדיין לא נעשה מסית, כל עוד שלא אמר ״אעבוד״ וכו׳.
ברם הוא הדין, אפילו אמר לו המסית מכבר, כאשר היו שם לבד, בלשון מסית ״אלך ואעבוד״ וכו׳, ועתה חוזר גם על דברים אלה שאמרם אז. שהרי כשאמרם לראשונה לא היו שם עדים, ומה שאמר עכשיו אינו אלא חוזר על מה שאמר אז, הואיל והמוסת אומר לו, ״אמור מה שאמרת לי״. נמצא שהוא אינו אלא כמעיד עכשיו שמקודם אמר ״אלך ואעבוד״ וכו׳, ואין זה אומר דברים אלו עכשיו. אי אפשר לחייבו על כך, שאינו אלא כמספר מה שאירע מכבר, ואין אדם עושה עצמו רשע. לפיכך, כדי ללכדו, משיב לו המוסת, ״היאך נניח את אלהינו״ וכו׳.
ואם אמר לו המסית, כך היא חובתנו וכך יפה לנו כלומר, לילך ולעבוד, הרי שכולל עצמו בחובה זו, והרי זה ממש כמי שאומר עכשיו ״נלך ונעבוד״ – מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
בסיפא שונה לנו התנא עיקר הגדרת מסית בכל מקרה, והוא: האומר, אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד וכו׳. הגמרא מסבירה שהסיפא מוסבת גם על המוסת, שאם אמר המוסת אעבוד וכו׳ – אף הוא נסקל. למה חילק התנא ענין זה לבבא נפרדת? הטעם הוא שהבבא דרישא באה ללמדנו מה צריך המוסת לעשות. אפילו אם המסית מתחיל לספר ענינים לעורר אהבה ויראה לאותה עבודה זרה בלבד, כבר מצוה על המוסת להכמין לו. לפיכך משמיענו התנא ברישא מקרה שהמסית אומר ״כך אוכלת כך שותה, כך מטיבה כך מריעה״. אבל אם המוסת נשמע לו למסית, צריך להשמיענו שאף הוא מתחייב. אלא שזה יתכן רק אם המוסת אמר ״אעבוד״ מתוך אמונה באותה עבודה זרה, אבל לא מתוך אהבה ויראה. לפיכך אי אפשר לחייב את המוסת, אפילו אם הוא מתרצה, במקרה שהמסית התחיל לספר שהיא מטיבה ומריעה. לפיכך, כאשר בא התנא לשנות לנו הדין ששניהם נסקלין, כולל את שניהם בפיסקה זו: האומר, אעבוד וכו׳. נמצא שברישא משמיענו רבותא, שאפילו אם התחיל המסית בדברים המעוררים לאהבתה וליראתה בלבד, כבר צריך להכמין לו. ובסיפא הרבותא היא, שגם המוסת מתחייב, וזה לא יתכן מאהבתה ויראתה. לפיכך צריך להפריד שתי הבבות.
אולם רבינו פתח בעיקר דין מסית: כיצד? האומר לחבירו, אעבוד וכו׳. ואשר לחובת המוסת הלא כתב מפורש: ומערים עליו ... מצוה להכמין לו. על כן לא הוצרך להביא את המקרה ברישא דמתניתין שהתחיל המסית ״יש יראה במקום פלוני ... כך מטיבה כך מריעה״, שהרי לשון זה ודאי שאינו דווקא. כל דבר שיאמר המסית בענין עבודה זרה לשבחה או לשבח עבודתה, הרי מצוה להערים עליו. מאידך לא הוצרך להביא את הדין שאם אמר המסית ״כך מטיבה כך מריעה״, ועל סמך זה נתרצה המוסת – אין המוסת חייב, שהרי זה כלול בדין שפסק לעיל ג, ו שהעובד מאהבה ומיראה – פטור; וקל וחומר למוסת שאינו אלא אומר בלבד, ולא עבדה ממש. לפיכך השמיט רבינו כל ענין זה כאן, והביאו לעיל בהגדרת עובד מאהבה ומיראה.
מאידך, ראה רבינו שצריך להסביר כי מה ששנה לנו התנא: ״והמוסת משיבו, היאך נניח וכו׳⁠ ⁠⁠״, אין בכך משום התראה, שאם כן מה נשתנה זה שמתרין בו מן המסית לשנים שאינו צריך התראה? ועוד: ״אם חזר בו – מוטב״; היכן מצינו שתועיל חזרה? לפיכך, כתב מפורש שאין המסית צריך התראה תיכף לפני: אמר לאחד. עוד הוסיף ביאור על המשנה, שלא בלבד אם חזר בו – פטור, כי אם גם: או שתק, ועל כרחך שהשותק פטור מפני שעדיין לא אמר את המילים המחייבות אותו, כלומר ״אעבוד וכו׳⁠ ⁠⁠״. ממילא מוכח שהוא הדין והוא הטעם אם חזר בו.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ו) נביא המתנבא בשם עבודה זרה כיצד, זה האומר, אמרה לי עבודה זרה פלונית, או כוכב פלוני, שמצוה לעשות כך וכך, או שלא לעשות כך וכך, אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור, אם התרו בו בפני שנים, הרי זה נחנק, שנאמר ״ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא״ (דברים י״ח:כ׳). ואזהרה שלו מיכלל שנאמר ״ושם אלהים אחרים לא תזכירו״ (שמות כ״ג:י״ג):
What is meant by [the expression], a prophet who prophesies in the name of false gods? A person who says: "This false deity or this star told me that we are commanded to do such and such or to refrain from doing so.⁠" [This applies] even when he stated the law accurately, labeling the impure as impure and the pure as pure.
If a warning was given to him [beforehand], he is executed by strangulation, as [Deuteronomy 18:20] states: "And one who speaks in the name of other gods, that prophet shall die.⁠" The warning against this [transgression] is included in the statement, [Exodus 23:13:] "And you shall not mention the name of other gods.⁠"
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
נָבִיא הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה כֵּיצַד? זֶה הָאוֹמֵר ׳אָמְרָה לִי עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית׳ אוֹ ׳כּוֹכָב פְּלוֹנִי׳, ׳שֶׁמִּצְוָה לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ׳ אוֹ ׳שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ׳. אֲפִלּוּ כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר - אִם הִתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה נֶחֱנָק, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא״ (שם יח,כ), וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִכְּלַל שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ״ (שמות כג,יג).
נָבִיא הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֵּיצַד. זֶה הָאוֹמֵר אָמְרָה לִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית אוֹ כּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁמִּצְוָה לַעֲשׂוֹת כָּךְ וְכָךְ אוֹ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֲפִלּוּ כִּוֵּן אֶת הַהֲלָכָה לְטַמֵּא אֶת הַטָּמֵא וּלְטַהֵר אֶת הַטָּהוֹר, אִם הִתְרוּ בּוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם הֲרֵי זֶה נֶחְנָק שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ח:כ׳) וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. וְאַזְהָרָה שֶׁלּוֹ מִכְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ג:י״ג) וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ:
נביא המתנבא בשם עבודה זרה כיצד? זה האומר: אמרה לי עבודה זרה פלונית, או כוכב פלוני, שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות כך וכך. אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור, אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק, שנ׳ ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא (דברים י״ח:כ׳), ואזהרה שלו מיכלל שנ׳ ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג):
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ד]

נביא המתנבא בשם עבודת כוכבים כיצד זה האומר אמר לי כוכב ומזל שמצוה לעשות כך וכך וכו׳ אפילו כיון את ההלכה וכו׳ – משנה פרק הנחנקין (סנהדרין פ״ט).
ומ״ש: ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו:
אפילו כיון את ההלכה וכו׳. שם דף פ״ט ומה שיש לדקדק בזה ממ״ש פ״ט דיסודי התורה עיין להפר״ח ז״ל שתירץ בטוב טעם:
נביא המתנבא בשם עכו״ם וכו׳ שמצוה לעשות כך וכך או שלא לעשות. בנוסח אחר הובא במעשה רוקח הספרדי ליתא לבבא דאו שלא לעשות, וכן אינה בדפוס קונשטנדינא רס״ט.
אם התרו בו בפני שנים הרי זה נחנק. הנה מה שהזכיר רבנו תנאי ההתראה, אפשר לומר משום דאף דהוי דבורא בעלמא מ״מ צריך התראה ועי׳ כ״מ לעיל בפ״ב במגדף, ויש בזה אריכות דברים ויתבאר במקומו, אבל מה שהזכיר רבנו גם תנאי זה דההתראה צריכה להיות בפני שנים, ולא הזכיר כן במקומות אחרים אף שהדין דין אמת, וסמך עצמו בכל מקום על מ״ש בהל׳ סנהדרין, דבר זה צ״ע ומצאתי שעמד בזה הרב משנת חכמים ז״ל ונשאר בצ״ע.
ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו. לא נתבאר מקורו אצל המחברים וגם הסמ״ג והסמ״ק העתיקו אזהרה זו, ועי׳ בספר המצוות ל״ת כ״ו כתב וז״ל ולא בא בכתוב אזהרה מבוארת ומיוחדת בזה הענין כלומר אזהרת מתנבא בשמה, אבל התבאר בכתוב העונש ודין המיתה על המתנבא בשמה והוא אמרו יתברך ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא, וזאת המיתה בחנק וכו׳ וכבר ידעת השרש שבארתי וכו׳ והוא אמרם לא ענש אלא א״כ הזהיר, ותהיה האזהרה שלו מאמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ואינו נמנע היות לאו אחד מזהיר מדברים רבים וכו׳ עיי״ש, וסבור הייתי לראות מזה שגם רבנו לא מצא מקור מפורש לזה אלא שכתב שעל כרחך יהיה זה מקור אזהרתו וזהו שאמר כאן ואזהרה שלו מכלל שנאמר ולא כתב לשון כזה במקומות אחרים זולת באופן כזה, ודבר זה בנוי על יסוד מה שהשריש רבנו בפי״ד משרשיו וז״ל ולפעמים לא תתבאר האזהרה בכתוב בלאו גרידא אבל יזכיר העונש בלבד ויניח האזהרה, אבל השרש אצלנו לא ענש הכתוב אלא א״כ הזהיר וא״א מבלתי האזהרה לכל מי שיתחייב עליו עונש ולכן יאמרו בכל מקום עונש שמענו אזהרה מנין וכו׳ אמנם נוציא בהיקש האזהרה (ובכת״י ערב הביאו הגאון ר׳ חים העליר נ״י הנוסח נוציא בהיקש הרמז על האזהרה וכ״כ בנוסח ר׳ שלמה אבן איוב ז״ל עיי״ש) ואלו הם דברי רבנו כאן, ועי׳ עוד ביראים סי׳ ע״ו ובחדש סי׳ רמ״ב ז״ל הזהיר הקב״ה שלא להתנבאות בשם עכו״ם בפרשת ואתחנן דכתיב לא תלכו אחרי אלהים אחרים ואין לך הולך אחרי עכו״ם יותר ממתנבא בשם עכו״ם, ומזה נראה ג״כ שלא היה לרבותינו מקור מבואר בזה, ועכשיו זכיתי מן השמים ומצאתי מקור הדברים כאשר כתב רבנו ז״ל במכלתא דרשב״י (הו״ל הה״ג רד״צ פרופ׳ הופמן ז״ל) וז״ל דבר אחר ושם אלהים אחרים לא תזכירו זו אזהרה לנביא המתנבא בשם ע״ז, לפי שהוא אומר ומת הנביא ההוא עונש שמענו אזהרה מנין ת״ל ושם אלהים אחרים לא תזכירו, והדברים ברורים כנתינתן מסיני וכן מצאתי עכשיו הדברים מפורשים גם במדרש תנאים דברים י״ח כ׳ עי״ש.
נביא המתנבא בשם עבודה זרה כיצד – הואיל וכבר נתבאר לעיל בהלכה א שהמתנבא בשם עבודה זרה שצוה לעבדה נעשה מסית או מדיח שמיתתו בסקילה, לפיכך שואל כאן כיצד יהיה מתנבא בשם עבודה זרה בלבד, כלומר שמיתתו בחנק?
נביא המתנבא וכו׳ – משנה סנהדרין יא, ו: [אלו הן הנחנקין ...] המתנבא בשם עבודה זרה ואומר, ״כך אמרה עבודה זרה״ – אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור.
עבודה זרה פלונית ... פלוני – התנא שנה לנו ״כך אמרה עבודה זרה״ סתם, אבל ברור שאין הכוונה שאומר ״עבודה זרה״ סתם. אין להעלות על הדעת שהרוצה לשכנע את שומעיו יקרא לאליל שלו ״עבודה זרה״ סתם, שהרי אין לך שם גנאי יותר מזה. וראה סנהדרין פט, א: ״המתנבא בשם עבודה זרה – כגון נביאי הבעל״, כלומר המתנבא בשמה נוקב בשמה, ואינו קורא לה ״עבודה זרה״. זהו שפירש רבינו: ״עבודה זרה פלונית או כוכב פלוני״, דהיינו שמפרש שמותיהן.
אם התרו בו בפני שנים – בניגוד למסית שנתבאר לעיל הלכה ב שאינו צריך התראה (ראה מה שפירשתי שם). הואיל וכללן בפרק אחד, לפיכך ראה צורך להדגיש שהמתנבא בשם עבודה זרה אין דינו כמסית לענין זה.
השווה הלכות סנהדרין יב, ב: ... ובין שהתרה בו אחד מן העדים, ובין שהתרה בו אחר בפני עדים וכו׳.
הרי זה נחנק וכו׳ – סנהדרין פט, א: ׳ואשר ידבר בשם אלהים אחרים׳ (דברים יח, כ) – זה המתנבא בשם עבודה זרה, וכתיב: ׳ומת הנביא ההוא׳, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.
והאזהרה שלו וכו׳ – השווה ספר המצוות (לאוין):
והמצוה השש ועשרים – האזהרה שהוזהר האדם מלהתנבא בשמה, והוא שיאמר שה׳ צוהו לעבדה, או שהיא עצמה צותה על עבודתה, והבטיחה גמול ועונש, כמו שמדמים נביאי הבעל ונביאי האשירה, ולא נאמר בכתוב לאו מפורש מיוחד בענין זה, כלומר אזהרת מתנבא בשמה; אבל נתבאר בכתוב העונש, ודן במיתה את המתנבא בשמה, והוא אמרו, ׳ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא׳, ומיתה זו בחנק כפי הכלל שאצלנו שמיתה האמורה בתורה סתם – חנק. וכבר ידעת את היסוד שבארתי לך בכלל הארבעה עשר מן הכללים שקדמו למאמר זה, והוא אמרם (יומא פא, א; סנהדרין נו, בו; ועוד): ״לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר״. ותהיה האזהרה שלו ממה שאמר: ׳ושם אלהים אחרים לא תזכירו׳ (שמות כג, יג). ואינו מן הנמנע שיהא הלאו האחד מזהיר על ענינים רבים ולא יהא משפטו כמשפט לאו שבכללות, כיון שנתבאר העונש בכל ענין וענין... וכבר נתבאר דין מצוה זו באחד עשר דסנהדרין. עכ״ל.
במנין הקצר בהקדמה למשנה תורה ז״ל: כו) שלא להתנבא בשמה שנאמר: ׳ואשר ידבר בשם אלהים אחרים וגו׳⁠ ⁠׳.
העדיף שם להזכיר את הפסוק שבו מוזכר בפירוש ״ידבר בשם אלהים אחרים״, אף על פי שבפסוק זה מפורש העונש ולא האזהרה. אבל כאן כתב ״האזהרה שלו מיכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו״; ורמז לנו שהמקרא הזה ״מזהיר על ענינים רבים״ ומכללן גם שלא להתנבא בשמה.
יש לעמוד על כך שאין רבינו מביא לשון חכמים על מקור האזהרה בכתוב, כדרכו ברוב המצוות. אילו היה דבר זה מפורש בחז״ל, ודאי שהיה רבינו כותב מעין זה: אמרו אזהרת מתנבא בשמה מיכלל שנאמר וכו׳. הואיל ולא כך כתב, יש להניח שדבר זה חידשו מדעתו הרחבה, שהרי אין בזה נפקא מינה להלכה כיון שידענו בבירור שיש אזהרה כלשהיא אחרי ששמענו עונש. אמנם במדרש הגדול איתא (דברים יח, כ): המתנבא בשם עבודה זרה ... עונש שמענו; אזהרה מנין? תלמוד לומר ׳ושם אלהים אחרים לא תזכירו׳. וממנו העתיק רד״צ הופמן ז״ל במכילתא דרשב״י שלו ובמדרש תנאים. אבל מאד סביר להניח שבעל מדרש הגדול לקח מרבינו כדרכו, וכל עוד שלא נמצא מאמר זה בכה״י של מכילתא דרשב״י או מכילתא דדברים קשה לראות במאמר זה מקור לדברי רבינו.
והשווה הקדמה לפיהמ״ש:
והנבואה בשם עבודה זרה נחלקת לשני חלקים.
החלק הראשון – שיקום נביא ויאמר שכוכב פלוני השרה עלי רוחניותו, ואמר לי: עבדוני בכך, או: דרשוני בכך. וכן אם קרא לעבודת פסל או צורה מן הצורות, ואמר שהוא נבא אותי בכך, והודיעני בכך, או צוני להזהיר על עבודתו באופן פלוני; כמו שהיו עושים נביאי הבעל ונביאי האשרה.
והחלק השני – שיאמר: חזון נראה אלי מה׳ לעבוד נעבד פלוני, או: להוריד רוחניות פלונית באופן פלוני, ויאמר אופן מאופני העבודה והמעשים שעושים אנשי אותו הסוג, כפי הכללים הידועים בתורתינו, הרי גם זה מתנבא בשם עבודה זרה. לפי ששם זה כולל: האומר שהיא בעצמה צותה על עבודתה, או באיזה דבר שיהיה; או, האומר שה׳ צוה לעבוד איזה נברא.
וכאשר נשמע מהמתנבא אחת משתי הנבואות האלה, ונתקיימה עליו עדות כפי דין תורה, הרי דינו שיומת בחנק, כמו שאמר יתעלה: ׳והנביא ההוא או חלם החולה ההוא יומת׳ (דברים יג, ו). ואין לחוש לנבואתו, ולא נבקש ממנו מופת וכו׳. ע״כ.
הרואה יראה שבהקדמה למשנה מנה שני סוגי מתנבא בשם עבודה זרה: א) האומר שהיא בעצמה צותה 1) על עבודתה, 2) או באיזה דבר שיהיה. ב) האומר שה׳ צוה לעבוד איזה נברא. אבל כאן, לא הזכיר כי אם חלקו השני של הראשון בלבד. עוד יש לעמוד על כך שבהקדמה למשנה מביא את המקרא ׳והנביא ההוא או חלם החלום ההוא׳. פסוק זה מוסב על מתנבא בשם עבודה זרה, והוא שמביאו גם בהלכות יסודי התורה סוף פרק ט לענין נביא שאמר שה׳ צוהו שתעבוד עבודה זרה.
והנה במקרא שמביא רבינו כאן כתוב: ׳אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים – ומת הנביא ההוא׳. הרי ברור שמדובר כאן על שני סוגי טענת נביא. הראשון אמנם מדבר ׳דבר בשמי׳, והשני ׳בשם אלהים אחרים׳. על תוכן נבואתם ניתן ללמוד מהמשך הכתוב: ׳וכי תאמר בלבבך איכה נדע את הדבר אשר לא דברו ה׳?׳ זה מוכיח שמדובר בנבואה בשאר מצוות או בדבר הרשות, ולפיכך זקוק הטוען לנבואה מאת ה׳ לבדיקה אם אמת בפיו אם לא. אילו היה מדובר במתנבא המצוה לעבוד איזה נברא, לא היה זקוק לבדיקה שהרי מפורש: ׳כי יקום בקרבך נביא ... לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ... והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת כי דבר סרה על ה׳⁠ ⁠׳. מעתה למדנו כי ׳ואשר ידבר בשם אלהים אחרים׳ חייב אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור. (ראה בפתיחה לפרק זה.)
מבואר בהלכה א: אחד האומר, אמרה לי עבודה זרה, עבדוה; או שאמר, אמר לי הקב״ה, עבדו עבודה זרה. שני אלה אף הם בכלל המתנבא בשם עבודה זרה, אלא שלא הוצרך לכתוב דבר זה כאן אחרי שכבר השוום לעיל. הזכירם שם הואיל ושם מפורש שיש והינם גם בכלל מדיח, ואז שונה דינם. אבל אם לא סיים בלשון מסית או בלשון מדיח, וכגון המובא בספר המצוות הנ״ל: א) ״שיאמר שה׳ צוהו לעבדה, או ב) שהיא עצמה צותה על עבודתה, והבטיחה גמול ועונש וכו׳⁠ ⁠⁠״ – באלה לא נעשה מסית, שהרי אינו אלא כמספר דברים שלו לבד צוהו, ואינו אומר לשומעיו: עבדוה. ונראה שלכך הזכיר רבינו גם ״והבטיחה גמול ועונש״, והיינו כדי לעורר סקרנות. אף הללו חייבים חנק בלבד, שאינם אלא מתנבאים בשם עבודה זרה. ברם אף זה כלול במה שכתב: שמצוה לעשות כך וכך, וזה כולל אף דרכי עבודתה. ולא הוצרך לפרש כאן, כיון שכל זה נכלל בכתוב: ׳ואשר ידבר בשם אלהים אחרים׳ באומר שעבודה זרה צותהו; ואשר לאומר שה׳ צוהו על עבודתה – כבר נתבאר בהלכות יסודי התורה (ט, ה), שגם זה וגם זה נכללו באותה פרשה: ׳כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום׳ (דברים יג, ב-ו) וכמו שביארתי לעיל. (וראה גם לעיל הלכה א.) נמצא ששניהם ענין אחד הם, ואזהרתם אחת היא.
אלא שעדיין לא נתבאר למה באמת שווים הם שני אלה, ושניהם נאסרו באזהרה אחת? בשלמא האומר, אמרה לי עבודה זרה וכו׳ פשוט הוא שהרי זה עיקר המתנבא בשמה. אבל האומר שה׳ צוהו – למה לא ייחשב כסתם נביא השקר, ולא כמתנבא בשמה? דבר זה פירש לנו רבינו לעיל בפרק ראשון שתיאר שם השתלשלות עבודה זרה בעולם. ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי השקר ואמרו שהאל צוה להם, ואמר להם, ״עבדו כוכב פלוני״, וכו׳. וכיון שארכו הימים, נשתקע השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ... מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים וכו׳ (הלכה ב). הרי שישנם שני סוגי עובדי עבודה זרה, וכנגדן שני סוגי מתנבאים בשמה. אלה שעדיין מכירין בבורא עולם, אלא שמייחסים אלהות לגלגלים וכוכבים, הנביאים שלהם אומרים שהאל צוה להם לעבוד עבודה זרה. ואלה שכופרין לגמרי בבורא יתברך – הם טוענים שעבודה זרה עצמה מצוה עליהם. אלה כמו אלה מתכוונים לאותו דבר, והם מתנבאים בשמה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםמגדל עוזכסף משנהמעשה רקחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ז) ואסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה, ואין שואלין ממנו אות ומופת, ואם עשה מעצמו אין משגיחין עליו ואין מהרהרין בו. וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן, עבר בלא תעשה, שנאמר ״לא תשמע אל דברי הנביא ההוא״ (דברים י״ג:ד׳):
וכן נביא השקר מיתתו בחנק, אף על פי שנתנבא בשם י״י ולא הוסיף ולא גרע, שנאמר ״אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים, ומת הנביא ההוא״ (דברים י״ח:כ׳):
It is forbidden to enter into a discussion or a debate with one who prophesies in the name of a false deity. We may not ask him to perform a sign or wonder, and if he does so on his own accord, we should pay no attention to it nor think about it. Whoever contemplates about the wonders [he performed, thinking], "Perhaps they are true,⁠" violates a negative commandment, as [Deuteronomy 13:4] states: "Do not listen to the words of that prophet.⁠"
Similarly, a false prophet should be executed by strangulation. [He is to be executed] although he speaks in the name of God and neither adds to nor diminishes [the mitzvot], as [Deuteronomy 18:20] states: "However, the prophet who dares to speak a matter in My name which I did not command - that prophet shall die.⁠"
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
וְאָסוּר לַעֲרֹךְ דִּין וּתְשׁוּבָה עִם מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְאֵין שׁוֹאֲלִין מִמֶּנּוּ אוֹת וּמוֹפֵת, וְאִם עָשָׂה מֵעַצְמוֹ - אֵין מַשְׁגִּיחִין עָלָיו וְאֵין מְהַרְהֲרִין בּוֹ. וְכָל הַמְּחַשֵּׁב בָּאוֹתוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא אֱמֶת הֵן - עָבַר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא״ (דברים יג,ד).
וְכֵן נְבִיא הַשֶּׁקֶר - מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם יי, וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי, אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר, וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים - וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא״ (שם יח,כ).
וְאָסוּר לַעֲרֹךְ דִּין וּתְשׁוּבָה עִם הַמִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְאֵין שׁוֹאֲלִין מִמֶּנּוּ אוֹת וּמוֹפֵת. וְאִם עָשָׂה מֵעַצְמוֹ אֵין מַשְׁגִּיחִין עָלָיו וְאֵין מְהַרְהֲרִין בּוֹ. וְכׇל הַמְחַשֵּׁב בְּאוֹתוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא אֱמֶת הֵן עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ג:ד׳) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא. וְכֵן נְבִיא הַשֶּׁקֶר מִיתָתוֹ בְּחֶנֶק אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה׳ וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ח:כ׳) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי (דברים י״ח:כ׳) וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא:
ואסור לערוך דין ותשובה עם מתנבא בשם עבודה זרה. ואין שואלין ממנו אות ומופת; ואם עשה מעצמו – אין משגיחין עליו ואין מהרהר⁠[י]⁠ן בו. וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן – עבר בלא תעשה, שנ׳ לא תשמע אל דברי הנביא ההוא (דברים י״ג:ד׳).
וכן נביא השקר – מיתתו בחנק, אע״פ שנתנבא בשם י״י ולא הוסיף ולא גרע, שנ׳ אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר, ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא (דברים י״ח:כ׳):
(ז-ט) ואסור לערוך דין עד הנביא ההוא. פ׳ חלק (דף קי״ג):
וכן נביא השקר כו׳ עד מיתתו בחנק. פ׳ הנחנקין (דף פ״ט):
כל המונע עצמו עד לא תגורו ממנו ואין דנין נביא שקר אלא בב״ד של ע״א. פ״ק דסנהדרין (דף י״ז י״ח):
ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם וכו׳ וכן נביא השקר וכו׳ עד ומיתתו בחנק – משנה סוף פרק הנחנקין (סנהדרין פ״ט):
ואסור לערוך וכו׳. פרק חלק דף קי״ג:
ואסור לערוך דין ותשובה כו׳ וכל המחשב באותות שלו כו׳ בל״ת שנאמר לא תשמע אל דברי הנביא כו׳.
יפלא דכי כתיב לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ואות ומופת הוא כתיב במדיח לעבוד עו״ג וכמו שכתוב בפ׳ ראה וזה הוא נביא שהדיח שכתב רבינו לעיל הלכה ב׳ הגם שאם אמר אמרה לי עו״ג עבדוה גם כן הוי נביא שהדיח כמוש״כ אבל לאו דלא תשמע אל דברי הנביא ההוא לא כתוב רק במדיח לעבוד עו״ג אבל במתנבא בשם עו״ג וזה אפילו כיון ההלכה או שהמר בשם עו״ג לכו למקום פלוני ותצליחו וכיו״ב בזה לא כתוב לא תשמע ויעוי׳ ספר המצות מצות ל״ת כ״ח בהשגות רמב״ן שכתב שהשמועה הוא קבלה לדבריו והוי כפלות הלאוין בעו״ג ואינו במנין המצות (ובמעין החכמה טעות).
ונראה דע״ז רמזה התורה דיודע העתידות הביט שתתחלק מלכות בית דוד ויקומו מלכי ישראל ויעשו עו״ג וכהנים ורגלים לבלי לעלות למקדש כמו שעשה ירבעם ואחאב בבעל לכן הזהירה תורה שלא יעשה אחד תחבולה לשם שמים וינבא בשם הבעל או בשם העגלי דן שבני ישראל יעלו לרגל לירושלים להשתחוות ולחוג לד׳ אלהי ישראל על זה כתבה תורה אך הנביא אשר יזיד כו׳ אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא בחנק ורמזה על זה תורה ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך שזה אזהרה למתנבא בשם עו״ג שלוש רגלים תחוג לי כו׳ שלש פעמים כו׳ יראה וזה שאף להתנבאות בתחבולה שיחגגו שלש רגלים גם כן נהרג ועונשו חמור ודוק.
וכן נביא השקר מיתתו בחנק.
נ״ב אזהרה שלו בירושלמי פ׳ הנחנקין הכל היה בכלל לא תענה ברעך עד שקר כו׳ וכזה דרשו בפתיחתא דאיכה מפץ חרב כו׳ עונה ברעהו עד שקר, אלו ישראל שאמרו אלה אלהיך ישראל כו׳. יעו״ש.
ואסור לערוך דין ותשובה עם המתנבא בשם עכו״ם, ואין שואלין ממנו אות ומופת וכו׳ וכל המחשב וכו׳ שמא אמת הן עובר בלא תעשה שנא׳ לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. לא הראו מקור הדברים, והנה רבנו בספר המצוות ל״ת כ״ח כתב, שהזהירנו משמוע למתנבא בשם ע״ז, ר״ל שאנחנו לא נחקרהו ולא נשאלהו ונאמר לו מה האות שלך וכו׳ ולא נשמע ממנו טענה, והאזהרה מזה הוא אמרו לא תשמע אל דברי הנביא ההוא. והרמב״ן ז״ל השיג עליו דהביאור לא תשמע אל דברי הנביא הוא שלא נקבל את דבריו לעשותם, וכמו שתרגם באונקלוס שם והנה היא אזהרה בע״ז עם כמה אזהרות שבאו בתורה בעניניה כמ״ש במ״ח מקומות הזהירה התורה על ע״ז עיי״ש ובמגילת אסתר ובלב שמח מה שרוצים לישב דברי רבנו, והנה הרב סדר משנה ז״ל אחרי שהאריך בישוב שיטת רבנו מהשגת הרמב״ן ז״ל חתר למצא סמוכים לדעת רבנו בספרי פרשת ראה שם, דאיתא שם ע״פ הנוסחא הישנה לא תשמע לדברי הנביא ההוא ולא תחזור בו (הנוסחא החדשה היא ולא החוזר בו, וכן היא הנוסחא במדרש תנאים שם, והביאור לנוסחא זו, שהרי ר׳ עקיבא ס״ל התם ח״ו שמעמיד הקב״ה חמה לבנה ומזלות לעובדי ע״ז הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת בתחלה וחזרו להיות נביאי השקר ופליג על ר׳ יוסי הגלילי וכמו בגמ׳ דסנהדרין ועל זה אמר לא תשמע אל דברי הנביא ההוא ולא החוזר בו ר״ל שחזר להיות נביא שקר, [וכן הוא מבואר בפסקתא זוטרתא אמר ר״ע ח״ו וכו׳ אלא מהו ובא האות והמופת וכו׳ וחזר להיות נביא השקר ולמדך הכתוב שאם בא אות ומופת ע״י נביא כשהיה נביא אמת וחזר ואמר לך לך עבוד אלהים אחרים אל תשמע לו והם הם הדברים בספרי] ואח״כ סיים או אל חולם החלום ההוא ולא החשוד למפרע והוא ישר מאד, אבל הנוסחא הישנה בספרי היא ולא תחזור בו) ורוצה לפרש שכוונת ולא תחזור בו הוא ענין עסק והשתדלות עמו וכמו בכמה מקומות בש״ס לשון זה אתה מחזר לשורפו וכדומה, וכן מצאתי בהתורה והמצוה שכתב לדבר פשוט דס״ל להספרי שאין פירושו של לא תשמע לו שלא תקבל דבריו לעשות כן שעל זה הו״ל למימר לא תשמע אליו, אבל הוא לשון שמיעת הדברים היינו שאסור לו לשמוע הדברים פעם שנית עיי״ש, ולדעתי העניה הוא דחוק.
ואשר נ״ל בעזה״י מקור הדברים בספרי שופטים (י״ח כ) וז״ל והמתנבא בשם עכו״ם ואומר כך אמרה עכו״ם אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור אין שומעין לו אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת בסתם מיתה האמורה בתורה זו חנק ע״כ, והנה הא דתנן אין שומעין לו הוא תמוה דהא אפילו מיתה הוא חייב. ולכן מחקו אותו רבותינו ז״ל וכתבו תחתיו מיתתו בידי אדם, ומה דתנן אח״כ אך הנביא אשר יזיד וכו׳ כתבו דאולי קטיעא הוא או כמו שהגיהו מיתתו בידי אדם ״שנאמר״ אך הנביא וכו׳. ועי׳ למרן הגר״א ז״ל שהגיה ג״כ בדברי הספרי כנ״ל, ונראה דהיתה לו לרבנו הנוסחא העתיקה, והכין ביאורה דהמתנבא בשם עכו״ם אפילו כוון את ההלכה אין שומעין לו, ר״ל דאסור לשמוע ולערוך עמדו דין ותשובה וכמ״ש רבנו, וע״ז מסיים אך הנביא אשר יזיד לדבר וכו׳ ומת בסתם מיתה האמורה בתורה זו חנק, ור״ל דעל השומע איכא רק לאו אבל הנביא חייב מיתה והדברים ישרים.
אמנם מה שיש לעמוד עוד על דברי רבנו הוא, דהרי הלאו דלא תשמע לו קאי אנביא המדיח לעכו״ם, ומנין לו לרבנו דאיכא לאו זה גם במתנבא בשם עכו״ם וכן העתיק גם הסמ״ג והחינוך, והנה ביראים סי׳ ע״ז ובחדש סימן שס״ח העתיק ג״כ לא תשמע אל דברי הנביא, צוה והזהיר הבורא ברוך הוא שלא יקבל אדם דברי נביא שקר האומר לך עבוד אלהים אחרים אע״פ שלא תעשה כדבריו משעה שקבלת דבריו אתה עובר דכתיב כי יקום בקרבך נביא וכתיב לא תשמע אל דברי הנביא משעת קבלה עבר על לא תשמע. והנה יש לעמוד הרבה על דברי רבנו היראים אם מסכמת דעתו לדעת רבנו. אבל אפילו אם ס״ל כרבנו הרי כתב להדיא דהוא בנביא השקר המתנבא לעבוד עכו״ם, אבל לא במתנבא בשם עכו״ם וכוון כהלכה, ומצאתי במשנת חכמים סי׳ כ״ט שכתב והנה זה פשוט דאף דהא דכתיב ובא אליך האות ומופת היינו האי דכתיב בפרשת ראה דאיירי בנביא המסית ומיתתו בסקילה וכמ״ש הכתוב נלכה ונעבדה דהיינו נלך ונעבוד וכו׳ ומתנבא בשם עכו״ם היינו לאסור האסור דמכוון כהלכה רק שמתנבא בשם עכו״ם, מ״מ ס״ל להרמב״ם דהדין דין אמת דאף בנביא המתנבא בשם עכו״ם שאסור להרהר מלאו דלא תשמע וכו׳ כן נראה פשוט, ולא ידענא פשיטותיה דמר ולפי מ״ש לעיל איתא דבר זה בספרי ומ״מ הדבר צריך בירור ועיון גדול.
(ז-ח) ואסור לערוך דין ותשובה וכו׳ – ראה לעיל הלכה ה (ד״ה המסית אחרים) הבאתי מן המכילתא דרבי ישמעאל (לשמות טו, יא) שסנחריב קרא עצמו אל, ולמדו דבר זה מן הכתוב שאמר רבשקה בשמו: מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי׳ (מלכים ב יח, לה). ראה שם כל הפרשה – רבשקה, שישראל מומר היה (סנהדרין ס, א), מסר דברי סנחריב בסגנון נביא המדבר בשם שולחו: ׳שמעו דבר המלך הגדול ... כה אמר המלך ... ההצל הצילו אלהי הגוים איש את ארצו מיד מלך אשור וכו׳⁠ ⁠׳ (שם שם, כט-לה). ושם נאמר: ׳והחרישו העם ולא ענו אתו דבר כי מצות המלך היא לאמר לא תענהו׳ (שם שם, לו).
הרי מפורש כדברי רבינו. וראה גם לעיל ב, ה לגבי המינים: ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל וכו׳.
ואין שואלין ממנו אות ומופת – שהרי ברור לנו תיכף כי שקר בפיו, בניגוד למי שטוען נבואה בשם ה׳ – ״כשיטען נביא את הנבואה ... צריכים אנו לבחון אותו כדי לאמת טענתו״ (הקדמה למשנה). והשווה הלכות יסודי התורה ז,ז: ״הנביא ... שישולח לעם ... וכשמשלחין אותו, נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת״.
אין משגיחין עליו – כמבואר בהלכות יסודי התורה ח, ג; ט, א. שם הבאתי מקבילות משאר כתבי רבינו.
עבר בלא תעשה – השווה ספר המצוות (לאוין):
והמצוה השמונה ועשרים – האזהרה שהוזהרנו מלשמוע נבואת מתנבא בשם עבודה זרה. כלומר שלא נדון עמו, ולא נשאלהו ונאמר לו, ״מה האות שלך, ומה ראייתך על דבר זה?⁠״, כדרך שנעשה עם מתנבא בשם ה׳. אלא בעת שנשמעהו מתנבא בשמה, נתרה בו על כך, כמו שאנו חייבים בכל עובר, ואם יתמיד בטענתו – נענישהו כראוי לפי דיני התורה. ולא נחוש לאותותיו ולא להוכחותיו. והוזהרנו על זה באמרו יתעלה: ׳לא תשמע אל דברי הנביא ההוא׳. וכבר נתבארו דיני מצוה זו באחד עשר דסנהדרין. עכ״ל.
הרמב״ן ז״ל השיג (הוספתי פירוש בסוגריים):
ואני אומר כי השמיעה במלת ״אל״ עם ״דברי״ לעולם היא קבלת הדברים ועשייתם. ואם היתה מניעה משמוע אותו, היה אומר ״לא תשמע דברי הנביא ההוא״ (בלא: אל). והמניעה הזאת עוד (בנוסף על האזהרות הרבות שלא להגרר אחרי עבודה זרה) – אחרי בא האות והמופת היא, כטעם שאמר: ׳כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם׳ (דברים יג, ד). אם כן ענינה – מניעה מעשות כדבריו ומשמוע בקול האות והמופת שעשה. והינה אזהרה בעבודה זרה עם כמה אזהרות שבאו בתורה בענייניה ... ואם כן לא ימנה הלאו הזה (שאינו אלא לחזק האיסור, כמבואר בכלל התשיעי בהקדמה לספר המצוות). ואולי נאמר שימנה, לפי שבפרשה הזו, כפי הקבלה, נכלל עוד מתנבא בשם האל יתעלה לעקור דבר מן התורה בין עשה בין לא תעשה, כמו שנתבאר בסנהדרין (צ, א); ונמנענו מעשות כדבריו אע״פ שנותן לנו אות או מופת. עכ״ל.
נראה שהרמב״ן ז״ל הבין בכוונת רבינו שהציווי ׳לא תשמע׳ פירושו שיש איסור בעצם שמיעת קולו, ואפילו לא קיבל את דבריו ואינו מתייחס להם כלל. לכך השיג שמשמעות המונח ״לשמוע אל דברי״ היא: לקבל את הדברים ולעשותם. ברם לולא שאיני כדאי, הייתי אומר שרבינו מנע פירוש מוטעה זה, באמרו כאן: וכל המחשב באותות שלו שמא אמת הן – עבר בלא תעשה, כלומר כל שמסתפק שמא יש אמת בדבריו וראוי לדון בהם, הרי יש כבר בזה קבלת הדברים במקצת. ״לשמוע את הדברים״ – הכוונה היא אמנם להחליט שהם אמת ולעשותם תיכף; אבל גם להעניק להם מידת חשיבות שכדאי לדון בהם ולבדוק את מהימנותם – גם זה נקרא קבלה חלקית. לפיכך יש הבדל בהיקף הציווי בין צו חיובי: ״שמע אל דברי״, לבין אזהרה שלילית: ״לא תשמע אל דברי״. כאשר נצטוינו ׳לא תשמע אל דברי הנביא ההוא׳, הכוונה היא: ״לא תשמע ... כלל״, כלומר לא תתייחס ברצינות לדבריו כלל, אפילו לא עד כדי להסתפק שמא יש בהם איזה שהוא גרעין של אמת. כך הוא המשך הכתובים שם: ׳לא תשמע אל דברי הנביא ההוא׳ מכל וכל ... ׳אחרי ה׳ אלהיכם תלכו ... ובקולו תשמעו׳ לגמרי.
ואמנם בתרגומו של ר״י קאפח שליט״א הדבר מבואר גם בספר המצוות: ״שלא נדון עמו ולא נשאלהו וכו׳⁠ ⁠⁠״. ברור הוא שהדן בדבריו יש בו מקצת קבלה והערכה. אבל יתכן שהתרגום שהיה לפני הרמב״ן ז״ל הוא שגרם להשגה, שהרי הוא מעתיק כך: ״שנמנענו משמוע נבואת מתנבא בשם עבודה זרה, כלומר, שלא נחקרהו ולא נשאלהו וכו׳⁠ ⁠⁠״.
באור שמח הקשה: ״יפלא דכי כתיב ׳לא תשמע אל דברי הנביא ההוא׳ ואות ומופת – הוא כתיב במדיח לעבוד עבודה זרה וכמו שכתוב [׳כי יקום בקרבך נביא ... לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא׳]. וזה הוא נביא שהדיח שכתב רבינו לעיל בהלכה ב ... אבל במתנבא בשם עבודה זרה, וזה אפילו כיון ההלכה, או שאמר בשם עבודה זרה, לכו למקום פלוני והצליחו, וכיו״ב – בזה לא כתוב ׳לא תשמע׳⁠ ⁠⁠״.
ברם אחמכ״ת לפי מה שהבאתי בפתיחה לפרק זה, אין כאן קושיא כלל. אין הפסוק הזה מוסב על נביא שהדיח בלבד, כי כל הפרשה כולה מדברת על המתנבא בשם עבודה זרה, ואפילו צוה על דבר הרשות, הואיל וצוה בשם עבודה זרה ״כל המתנבא בשם אלהים אחרים – לעבוד אותם יתנבא, כי הם לו לאלהיו״ (לשון הרמב״ן ז״ל המובא שם). דבר זה ראינו שכתבו רבינו עצמו בדברו על פרשה זו (מורה נבוכים ג, כד): ״האמור במשנה תורה במתנבא בשם עבודה זרה ׳כי מנסה ה׳ אלהיכם אתכם׳ (דברים יג, ד)״.
וכן נביא השקר וכו׳ – משנה סנהדרין יא, א: אלו הן הנחנקין – ...ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה וכו׳.
כתב וכן כיון ששניהם מוזכרים באותו פסוק המובא בהמשך. ועוד שהמתנבא בשם עבודה זרה – אין לך משקר גדול מזה, וכן המתנבא בשם ה׳ אלא שאומר דברים שלא ראם במראה הנבואה, אף הוא נביא השקר ייקרא.
השווה ספר המצוות (לאוין):
והמצוה השבע ועשרים – האזהרה שהוזהרנו על נבואת שקר. והוא שיתנבא בשם ה׳, אלא שיאמר מה שלא אמרו ה׳; או מה שאמרו יתעלה לזולתו ומייחס אותו לעצמו, ויאמר שה׳ אמר לו דברים אלו, והוא לא אמרם לו. ולשון האזהרה בזה: ׳אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר׳ (דברים יח, כ). וגם העובר על לאו זה חייב חנק. וכאשר מנו את הנחנקין, אמרו (משנה סנהדרין יא, א): ונביא השקר. ושם אמרו (סנהדרין פט, א): ״שלשה מיתתן בידי אדם... ׳אשר יזיד לדבר דבר בשמי׳ – זה המתנבא מה שלא שמע; ׳את אשר לא צויתיו לדבר׳, הא לחבירו צויתי – זה המתנבא במה שלא נאמר לו; ׳ואשר ידבר בשם אלהים אחרים׳ – זה המתנבא בשם עבודה זרה. ובכולן נאמר: ׳ומת הנביא ההוא׳, וכל מיתה האמורה בתורה סתם הרי היא חנק״. וכבר נתבארו דיני נביא השקר הזה באחד עשר דסנהדרין. עכ״ל.
נראה שרבינו מפרש ׳אשר לא צויתיו לדבר׳ במובן: אשר ציויתיו לא לדבר. לפיכך יש כאן אזהרה, וכמוהו רבים במקרא, כגון: ׳וילך ויעבד אלהים אחרים... אשר לא צויתי׳ (דברים יז, ג) שפירושו: אשר ציויתי לא לעבדם. (ראה מגילה ט, ב).⁠1 עוד יש לעמוד על לשונו בספר המצוות הנ״ל שכתב בסוף: נתבארו דיני נביא השקר הזה״ – הזה דווקא, שהרי גם מתנבא בשם עבודה זרה הינו נביא השקר, אלא ששתי אזהרות נפרדות הן.
ולא הוסיף ולא גרע – ואין צריך לומר אם גרע או הוסיף.
בהקדמה למשנה כתב בהגדרת נביא השקר: שיתנבא בשם ה׳ ויקרא ויזהיר על עבודתו, ויאמר שה׳ הוסיף על המצות מצוה, או גרע מהם מצוה מכל המצות שכלל אותם ספר התורה – ואין הבדל בין שיוסיף ויגרע במקראות, או שיוסיף ויגרע בפירוש המקובל. ההוספה והגרעון במקראות – כגון שיאמר שה׳ אמר לי שהערלה שנתיים בלבד, ואחרי שנתיים מותר לאכול פירות הנטיעה; או שיאמר שה׳ אמר לי שארבע שנים היא אסורה באכילה, במקום אמרו יתעלה: ׳שלש שנים יהיה לכם ערלים וכו׳⁠ ⁠׳ (ויקרא יט, כג), וכדומה לזה. או שישנה בקבלה איזה שינוי שיהיה, אע״פ שפשטי הכתובים מסייעים אותו, כגון שיאמר שמה שנאמר בתורה ׳וקצתה את כפה לא תחוס עינך׳ (דברים כה, יב) – שהוא קציצת היד ממש, ואינו קנס המבייש כמו שביארה הקבלה; וייחס דבר זה לנבואה, ויאמר שה׳ אמר לי שזה שנאמר ׳וקצתה את כפה׳ הוא כפשטו. גם זה יומת בחנק לפי שהוא נביא שקר ויחס לה׳ מה שלא אמר לו. וגם בזה אין לחוש לאות או מופת. עכ״ל.
ראה הלכות יסודי התורה פרק ט נתבארה הגדרת נביא השקר באר היטב.
1. השווה רבנו בחיי ז״ל (דברים יז, ג): ׳לכל צבא השמים אשר לא צויתי׳... כאלו אמר: אשר צויתי ב׳לא׳... וראה בעל הטורים (ויקרא י, א): ׳אשר לא צוה׳... פירוש: אשר צווי של ׳לא׳ צוה אותם. וכן ׳לכל צבא השמים אשר לא צויתי׳.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימגדל עוזכסף משנהמעשה רקחאור שמחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(ח) אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו, הרי זה נביא שקר, ומיתתו בחנק:
[The category of] a false prophet includes:
a) one who "prophesies" regarding something that was never heard through prophetic vision;
b) one who "prophesies" about a subject which he heard from another prophet, saying that this prophecy was given to him.
[Both of these individuals] are to be executed by strangulation.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמעשה רקחאור שמחיד פשוטהעודהכל
אֶחָד הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, אוֹ מִי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵי נָבִיא חֲבֵרוֹ, וְאָמַר שֶׁדָּבָר זֶה לוֹ נֶאֱמַר, וְהוּא נִתְנַבֵּא בּוֹ - הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר, וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק.
אֶחָד הַמִּתְנַבֵּא מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה אוֹ מִי שֶׁשָּׁמַע דִּבְרֵי נָבִיא חֲבֵרוֹ וְאָמַר שֶׁדָּבָר זֶה לוֹ נֶאֱמַר וְהוּא נִתְנַבֵּא בּוֹ הֲרֵי זֶה נְבִיא שֶׁקֶר וּמִיתָתוֹ בְּחֶנֶק:
אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה או מי ששמע דברי נביא חבירו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק:
[א] כתב רא״מ הלכך יזהר אדם שלא יאמר אפילו דרך חוכא ושחוק הקב״ה אמר לי כך, ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואין מרגישים שעון הדבר כתבתי, עכ״ל:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ז]

אחד המתנבא וכו׳. שם:
אחד המתנבא.
בהגה״מ. הילכך יזהר אדם שלא כו׳ דרך חוכא ושחוק הקב״ה אמר לי כך.
נ״ב והנה מצאנו שאמרו על דברים בניחוש וסיבות באליעזר עבד אברהם ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ד׳ יעוי׳ רש״י שם ואולי אין למדין מקודם מתן תורה יעוי׳ ירושלמי סוף מו״ק אמנם בשמואל ב׳ ט״ז כי ד׳ אמר לו קלל את דוד כו׳ ויקלל כי אמר לו ד׳ ולכן אין לחוש לזה, כיון שלא אמר דרך נבואה.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ז]

משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזמעשה רקחאור שמחיד פשוטההכל
 
(ט) כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו, שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר ״בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו״ (דברים י״ח:כ״ב). וכן, המונע עצמו מללמד עליו חובה, או הפחדא וירא מדבריו, הרי הוא בכלל ״לא תגור ממנו״. ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד:
Anyone who refrains from executing a false prophet because of the latter's [spiritual] level, [as expressed by] his adherence to the paths of prophecy, violates a negative commandment, as [Deuteronomy 18:22] states: "Do not fear him.⁠" Similarly, included within [the scope of the prohibition:] "Do not fear him" are one who withholds incriminating testimony against [a false prophet] and one who is afraid or in awe of his words.
A false prophet may be tried only by the [supreme] court of 71 judges.
א. נראה שיש לקרוא: הַפָּחֵד, ע׳ הל׳ דעות ג, ג הערה 4. ת1: הפוחד. וכך תוקן בב1, וכן בא׳ בכתב מאוחר. וכך ד (גם ק).
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימגדל עוזכסף משנהמעשה רקחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
כָּל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מֵהֲרִיגַת נְבִיא שֶׁקֶר מִפְּנֵי מַעֲלָתוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה - הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא, לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ״ (שם יח,כב). וְכֵן הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִלְּלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה אוֹ הַפָּחֵד וְיָרֵא מִדְּבָרָיו - הֲרֵי הוּא בִּכְלַל ״לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ״. וְאֵין דָּנִין נְבִיא הַשֶּׁקֶר אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁלְּשִׁבְעִים וְאֶחָד.
כׇּל הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מֵהֲרִיגַת נְבִיא הַשֶּׁקֶר מִפְּנֵי מַעֲלָתוֹ שֶׁהֲרֵי הוֹלֵךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ח:כ״ב) לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. וְכֵן הַמּוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִלְּלַמֵּד עָלָיו חוֹבָה אוֹ הַפּוֹחֵד וְיָרֵא מִדְּבָרָיו הֲרֵי הוּא בִּכְלַל לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ. וְאֵין דָּנִין נְבִיא הַשֶּׁקֶר אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד:
כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו, שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה, הרי זה עובר בלא תעשה שנ׳ בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו (דברים י״ח:כ״ב). וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה, או הפ⁠(ו)⁠חדא וירא מדבריו – הרי הוא בכלל ״לא תגור ממנו״ (דברים י״ח:כ״ב). ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין שלשבעים ואחד:
א. כן תוקן בכ״י אוקספורד. אך בגיליון שם תוקן בחזרה ל: ״הפוחד״.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה ז]

כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר וכו׳ – בספרי פרשת שופטים:
ואין דנין נביא השקר אלא בבית דין של שבעים ואחד וכו׳ – משנה פרק קמא דסנהדרין (סנהדרין ט״ז):
כל המונע עצמו וכו׳. בספרי פרשת שופטים מרן ז״ל:
כל המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו וכו׳ הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תגור ממנו, וכן המונע עצמו מללמד עליו חובה וכו׳ הרי זה בכלל לא תגור ממנו. עי׳ כ״מ דהוא מספרי, ובאמת הביא כן רבנו בספר המצוות ל״ת כ״ט בשם ספרי, ובספרי שלפנינו ליתא אלא דרשא דאל תמנע עצמך מללמד עליו חובה אבל שלא לירא לענשו ליתא לפנינו, ומלשון רש״י ז״ל בפרושו על התורה נראה שהיה לפניו הגי׳ בספרי ושלא נירא ליענש עליו, או ושלא נירא לענש אותו, ועי׳ להר״א מזרחי ז״ל בבאורו על התורה שכבר עמד ע״ז שהרי לא נמצא כן בספרי וביאר שכוונת רש״י ז״ל לבאר דכוונת לא תגור הוא מיראה שלא ליענש עליו עיי״ש ועי׳ לרבנו בהקדמתו לפי׳ המשנה נראה דשלא נירא לענשו הוא פשטא דקרא עיי״ש.
ואנכי זכני השי״ת ומצאתי במכלתא הובאה במדרש תנאים עמ׳ ריא וז״ל לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל אל תמנע מלהרגו שנאמר לא תגור ממנו, דבר אחר לא תגור ממנו אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה, ובא וראה שמה שהוסיף רבנו בלשונו הטהור המונע עצמו מהריגת נביא השקר מפני מעלתו, שצ״ל שכוונתו ג״כ כמ״ש הרא״ם ז״ל על פירש״י ז״ל על התורה שהבאנו, אבל באמת הוא ג״כ ע״פ המקור הזה לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל אל תמנע מלהרגו.
ועי׳ במשנת חכמים שהעיר לדבר פשוט דהך דינא דלא תגור ממנו רק על נביא השקר נאמר דעוברין על זה בלאו אבל לא במתנבא בשם עכו״ם, והרב מנחת חינוך ז״ל מצוה תקי״ט כתב וכבר כתבתי לעיל דנביא המתנבא בשם הקב״ה לע״ז דהוא נביא שקר ג״כ, אפשר דלאו זה ג״כ נוהג, אך בתורה נכתב הלאו זה על דבר העתידות אשר לא יבא וכו׳ א״כ אפשר רק בדבר הזה וצ״ע עכ״ל. והנה במקור הדברים במכלתא אשר לפנינו הדברים מפורשים, וזהו סדורה, לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי, ג׳ מיתתן בידי אדם ואלו הן המתנבא מה שלא שמע וכו׳ המתנבא בשם ע״ז ואמר כך אמר לי ע״ז אפילו כוון את ההלכה וכו׳ עונש שמענו אזהרה לא שמענו ת״ל ושם אלהים אחרים לא תזכירו (והם הם הדברים שהביא רבנו בה״ו ועמדנו עליהם) שמא תאמרו בשביל דבר שאמר זה ימות ת״ל וכי תאמר בלבבך וכו׳ אמר המקום אני הכתבתי בתורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וזה מתנבא בשמי לע״ז לפיכך לא יהיה הדבר ולא יבא בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו אפילו גדול שבישראל וכו׳, הרי מבואר להדיא דגם על המתנבא בשם עכו״ם קאי הך לאו דלא תגור.
כל המונע ... עובר בלא תעשה וכו׳ – השווה ספר המצוות (לאוין):
והמצוה התשע ועשרים – האזהרה שהוזהרנו שלא לחוש לנביא השקר, או להמנע מלהרגו, כיון שהוא מתנבא בשם ה׳. אלא לא נירא מעונש כלל, כיון שנתברר לנו שקרו. והוא אמרו יתעלה: ׳לא תגור ממנו׳ (דברים יח, כב). ולשון ספרי (שם): ׳לא תגור ממנו׳ – אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה. וכבר בארנו דיני מצוה זו באר היטב בהקדמת חיבורנו לפירוש המשנה.
השווה הקדמה למשנה: ״...הרי זה נביא שקר ונתברר שטענתו שוא ושקר, ועל זה אמר הכתוב ׳בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו׳. כלומר, שלא יפחידך וירתיעך מלהרגו דתיותו וישרו וחכמתו, כיון שהגיס רוחו וטען בדבר חמור, ודבר שקר על ה׳⁠ ⁠⁠״.
הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל וכו׳ – מפורש בכתוב:׳... הדבר אשר לא דברו ה׳ בזדון דברו הנביא לא תגור ממנו׳. ׳ממנו׳ מוסב על הנביא, וזה אשר כתב רבינו תחילה שלא יימנע מלהרגו מפני מעלתו שהרי הוא הולך בדרכי הנבואה, כלומר לא תפחד מן הנביא עצמו, וכן, כמו שדרשו בספרי הנ״ל: ״אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה״. ברם, ׳ממנו׳ מוסב גם על ׳הדבר׳ אשר דברו הנביא. הכתוב מצווה עלינו שלא נחשוב: ״אמנם הנביא הזה הוא לא נביא אמת, אבל שמא בכל זאת יש אמת בדבריו? שמא האיומים שהוא מאיים עלינו יש לחוש מהם?⁠״ לכך מוסיף רבינו: הפוחד וירא מדבריו הרי הוא בכלל ׳לא תגור ממנו׳.
ואין דנין וכו׳ – משנה סנהדרין א, ה: אין דנין לא את השבט, ולא את נביאי השקר... אלא בבית דין של שבעים ואחד.
פיהמ״ש שם: ונביא השקר למדנוהו מזקן ממרא בהקש (סנהדרין טז, א). לפי שנאמר בנביא השקר ׳דבר׳, והוא אמרו אך ׳הנביא אשר יזיד לדבר דבר וכו׳⁠ ⁠׳, ובזקן ממרא אמר: ׳כי יפלא ממך דבר׳ (דברים יז, ח); כשם שזקן ממרא בבית דין הגדול שהרי נאמר בו בכתוב וקמת ועלית וכו׳⁠ ⁠׳ (שם), כך נביא השקר.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימגדל עוזכסף משנהמעשה רקחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(י) הנודר בשם עבודה זרה, והנשבע בה, לוקה, שנאמר ״ושם אלהים אחרים לא תזכירו״ (שמות כ״ג:י״ג). אחד הנשבע בה לעצמו, ואחד הנשבע בה לגויא. ואסור להשביע לגויב ביראתו. ואפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה אסור, שנאמר ״לא תזכירו״.
A person who makes a vow or takes an oath in the name of a false deity is [liable for] lashes, as [Exodus 23:13] states: "And you shall not mention the name of other gods.⁠"
[This applies] both to one who takes such an oath for his own reasons and to one who takes such an oath because of a gentile. It is forbidden to have a gentile take an oath on his deity. It is even forbidden to mention the name of a gentile deity without any connection to an oath, as [implied by the expression], "You shall not mention.⁠"
א. ד: לעבודת כוכבים. נשתבש מ׳לעכו״ם׳.
ב. ד: העובד כוכבים (ק: הגוי). אך להשביע ל... הוא כמו ״ואהבת לרעך״.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהלחם משנהמעשה רקחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, וְהַנִּשְׁבָּע בָּהּ - לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ״ (שמות כג,יג). אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לַגּוֹי. וְאָסוּר לְהַשְׁבִּיעַ לַגּוֹי בְּיִרְאָתוֹ, וַאֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַזְכִּירוּ״.
הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַנִּשְׁבָּע בָּהּ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ״ג:י״ג) וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ. אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאָסוּר לְהַשְׁבִּיעַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיִרְאָתוֹ. אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַזְכִּירוּ:
(י-יא) [י-יא] הנודר בשם עבודה זרה והנשבע בָה⁠[ ]⁠לוקה, שנ׳ ושם אלהים אחרים לא תזכירו (שמות כ״ג:י״ג). אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לגוי. ואסור להשביע לגוי ביראתו. ואפילו להזכיר שם עבודה זרה שלא דרך שבועה – אסור, שנ׳ לא תזכירו. לא יאמר אדם לחבירו: שמור לי בצד עבודה זרה פלונית, וכיוצא בזה. וכל עבודה זרה הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר שמה, כגון פעור ובֵל ונבו וגד וכיוצא בהן. ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשם עבודה זרה. ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה, והוא הנשבע בשמה:
[ב] גרסינן התם בפרק ארבע מיתות אמר אבוה דשמואל אסור לאדם לעשות שותפות עם העובד כוכבים שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם עבודת כוכבים שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך דבר אחר לא ישמע על פיך אזהרה למדיח. פירש רא״מ שאין אסור אלא שותפות שמשתתפין מעותיהם וקונין בשותפות יחד אבל לישא וליתן מותר כדאיתא בריש מסכתא דלא אסור אלא בימי אידיהן ותניא הולכין ליריד של עובדי כוכבים ולוקחין מהן כו׳ וכן הרבה בתלמוד ורבינו המחבר חברו בהלכות שותפין ספ״ח:
[ג] כתב רא״מ שאין אסור אלא שם שניתן לה לשם אלהות שמשמע אלהות אבל שם הדיוטות כגון שמות בעלמא כשמות העבודת כוכבים אע״פ שעשאו אלוה כיון שבזה השם אין בו אלהות ואדנות וגם לא ניתן לו לשם כך מותר וטעמא דכתיב ושם אלהים אחרים לא תזכירו בשם אלהות הקפיד הכתוב וכן תני אלו הן אידיהן של עובדי כוכבים קלנדא סטרוניא וקרטסים שאלו שמות הדיוטות הם
* [לשון הסמ״ג בענין זה ויש טעם בזה לתשובת המינין מפני שבמיתת ב״ד מתכפרין המומתין וזה עשה כ״כ עבירה גדולה שאין הקב״ה רוצה שיהיה לו כפרה וכו׳, ע״כ]:
(י-יא) הנודר בשם עבודת כוכבים עד ושיקיימו בשם וכו׳. פ׳ ארבע מיתות (דף ס״ג):
כתב הראב״ד ז״ל זה לא אמרו בגמ׳ וכו׳ חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם עכ״ל:
ואני אומר כי גם ר״מ ז״ל פסק כר׳ יוחנן פרק י״ח מהל׳ סנהדרין וידוע כי הלכה רווחא פ״ק דתמורה (דף ג׳) ובפרק שבועות שתים תניין (דף כ״א) ופ׳ ארבע מיתות (דף ס״א) ופרק השוכר את הפועל ומקצת סוף פרק הלוקין ובכמה מקומות בתלמוד אגב גררא ואי אפשר שנעלם מר״מ ז״ל ודעתו עמוק וקבלתו גדולה ופסק דר״י שהזכיר ראב״ד ז״ל רישא דמתניתין דהמגפף פ׳ ארבע מיתות (דף ס׳) ופסק דהנודר בשמו והמקיים כסיפא דמתניתין דמתנייא סתם כברייתא דגרסינן עלה מנלן דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית עד ולא יקיים בשמו וכו׳ ואם כדברי הראב״ד ז״ל למה סדרום רבינא ורב אשי בשתי פסקות אלא ודאי רישא דוקא מוקי כר׳ יהודה אבל סיפא דברי הכל היא ולא הוזכר ר׳ יהודה בגמרא לגבי הנודר בשמה לא בפ׳ ארבע מיתות ולא בשום מקום בתלמוד לפי זכירתי ואם הראב״ד ז״ל ירצה לחלוק עליו בזה צריך לברר דבריו בראיות כד״ן:
הנודר בשם עבודת כוכבים והנשבע בה לוקה וכו׳ – משנה פרק ד׳ מיתות (סנהדרין ס״ג) הנודר בשמו והמקיים בשמו עובר בלא תעשה ובגמ׳ מנ״ל דתניא ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית ולא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו ולא יגרום לאחרים כלומר לעובדי כוכבים שידרו בשמו ויקיימו בשמו. דבר אחר לא ישמע על פיך אצטריך לאזהרת מדיח כלהו אינך נפקי מלא תזכירו. וכן הכריחו שם התוס׳ שכתבו קשה דלא ישמע הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין וי״ל דמש״ה קאמר דבר אחר לאוקומי לא ישמע למדיח ומעיקרא לא פלגינהו בתרי קראי אלא לאסמוכינהו בעלמא דעיקר מלתא דכלהו מלא תזכירו נפקא:
ומ״ש: לוקה – יתבאר בסמוך בעז״ה:
הנודר בשם וכו׳ – פרק ארבע מיתות (דף פ״ג) ובבאורי להלכות סנהדרין כתבתי שלש קושיות שיש פה בדברי רבינו מיניה וביה ועם מה שכתב שם וכן כתבתי שם תירוץ לקושיית הראב״ד ז״ל שהשיג כאן על רבינו שבגמרא משמע דאתי כר׳ יהודה ועל הכל הארכתי שם ולכן איני מאריך כאן ועיין במהר״י קולון שרש ע״ו שיישב שם השגת הראב״ד ז״ל:
הנודר בשם ע״ז והנשבע בה לוקה שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו׳. שם דף ס״ג ודברי רבינו צריכים ביאור במ״ש דלוקה דכיון שהוא פסק לעיל הל׳ ו׳ דזה הלאו אתי לאזהרת נביא השקר א״כ לא מצי ללקות עליו דלאו שניתק לאזהרת מיתת בי״ד הוא וכן הקשו התוס׳ שם וכן פסק בהל׳ סנהדרין גם פ״כ מהלכות שבת כתב דמחמר אחר בהמתו בשבת פטור ממלקות משום דניתק לאזהרת מיתת ב״ד דהיינו לא תעשה כל מלאכה. וראיתי להפר״ח ז״ל שכתב דרבינו ס״ל דלאו דמחמר אינו מדאורייתא כלל אלא מדרבנן וכסברת הרמב״ן שהבין בדעת רבינו ונדחק ליישב הסוגייא דפרק מי שהחשיך דף קמ״ד כי היכי דלא ליהוי תיובתיה וכו׳ ע״כ ואני הצעיר לא ידעתי איך אפשר לומר כן בדעת רבינו חדא דא״כ מאי ונמצא דקאמר דמשמע שבא לתרץ מה שהקשה והלא לאו מפורש וכו׳ דקאי אמחמר שהזכיר וכמ״ש הרב גופיה ותו דמאחר שכתב אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה לפיכך המחמר וכו׳ פטור משמע להדיא דהוי דאורייתא אלא דמשום דאין בו לאו אלא שבא מכלל עשה להכי פטרינן ליה ממלקות ואף שרבינו כתב לשון פטור דמשמע שהוא איסור דרבנן כמ״ש בפ״א שם אפ״ה לא חשש שנטעה בזה כיון שמפרש להדיא שהוא דאורייתא ומ״ש בפ״א היינו בסתם פטור ובגמ׳ שם אמרו אמר ר׳ יוחנן המחמר אחר בהמתו בשבת פטור מכלום בשוגג לא מחייב חטאת דהוקשה כל התורה כולה לע״ז במזיד נמי לא מחייב דתנן המחלל את השבת בדבר שחייבים על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה הא וכו׳ מוכח להדיא דבדאיכא איסורא דאורייתא עסקינן דאי ליכא איסורא אלא מדרבנן היכי קאמר דבשוגג לא מחייב דהוקשה כל התורה כולה לע״ז ובמידי דרבנן לא שייך לומר כן כלל ותו דתיפוק לי דהוי דרבנן ומה גם במאי דקאמר במזיד לא מחייב סקילה וכו׳ ואי הוי דרבנן מי ס״ד דליחייב סקילה במידי דרבנן.
לכך נראה לענ״ד כהמגיד משנה שם שכתב דרבינו ס״ל דמחמר הוי דאורייתא אלא דמשום (שהיה) [שהיא] מלאכה הנעשית בשותפות עם הבהמה דומיא דחורש להכי לא לקי דניתק לאזהרת מיתת בי״ד יעו״ש ולפ״ז לא קשה לנידון דידן מהתם משום דהתם עיקר קרא אתא לחורש דהוי במיתת בי״ד ולהכי מחמר דמרבינן דומיא דידיה לא לקי דכל הקפידה היא זו דאי עיקר קרא אתא לאיסור מלקות לקי אף דמרבינן מיניה אזהרה למיתת בי״ד ואי עיקר קרא אתא לאזהרה כי הכא לא לקי אלאו דמלקות והכא גבי נודר כיון דעיקר קרא אתא לנודר ומקיים כדמשמע בש״ס שלא הזכירו הך קרא לאזהרה לנביא אלא לנודר ומקיים שפיר לקי והכי דייקי דברי רבינו שכתב ואזהרה שלו מכלל שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא כתב שנאמר אלא מכלל וכו׳ וכן יש להוכיח כלל זה ממ״ש רבינו פי״א מהלכות אלו דין ט״ו וז״ל המכשף חייב סקילה אבל האוחז את העינים וכו׳ לוקה מכת מרדות מפני שלאו זה שנאמר במכשף בכלל לא ימצא בך הוא ולאו שנתן לאזהרת מיתת בי״ד הוא ואין לוקין עליו שנאמר מכשפה לא תחיה הרי דהתם פטר ליה משום דעיקר קרא למכשף אתא שכן כתב מכשפה לא תחיה ובאזהרה נמי כתיב מכשף ואנן מרבינן האוחז את העינים נמי ממכשף דדמי ליה קצת ומ״ש לעיל דין ט׳ דאוחז את העינים לוקה היינו משום מעונן וכמ״ש מרן הקדוש שם והפר״ח ז״ל נדחק גם בזה שכתב דלא הוי אלא מדרבנן יעו״ש. שוב ראיתי שכוונתי לדעת הר״ח אבולעפיה נר״ו וששתי כעל כל הון והוא כתב בקיצור נמרץ יעו״ש. ומ״ש מרן ז״ל דלאו שבכללות לא אשכחן בעלמא מ״ד דלוקין עליו וכו׳ הקשה הר״ח אבולעפיה נר״ו דהא אביי ורבא איפליגו בפ׳ כל שעה דף מ״א באכל נא ומבושל ואמר אביי אין לוקין על לאו שבכללות מכלל דלרבא לוקין ע״כ ונראה לי דהתם לא איפליגו אי לוקין על לאו שבכללות דכו״ע מודו דאין לוקין כדמשמע בכוליה תלמודא ומאי דפליגי התם היינו אי הך קרא דכי אם צלי אש מקרי לאו שבכללות או לא והכי מתפרש גם כן פלוגתא אחריתי דאיכא התם גבי זג וחרצן וכן נראה קצת מפי׳ רש״י ז״ל ד״ה לאו שבכללות הוא שכולל בו כל מיני בישולים ע״כ וקשה דמי לא ידע דלאו שבכללות היינו שכולל בו כמה איסורים אלא נראה דהא קמ״ל דאביי ס״ל דכי הך נמי הוי לאו שבכללות כיון שכולל כמה דברים דהיינו מיני בישולים ואין לוקין עליו. ובדברי הכ״מ נפל ט״ס שכתב אע״פ שיש בו מעשה וצ״ל אע״פ שאין בו מעשה ופשוט:
הנודר בשם עכו״ם והנשבע בה לוקה, שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו, אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לעכו״ם, ואסור להשביע העכו״ם ביראתו אפילו להזכיר שם עכו״ם שלא דרך שבועה אסור שנאמר לא תזכירו. עי׳ כ״מ דהוא מגמ׳ דסנהדרין ס״ג, ואף דהתם מפיק לנודר ומקיים בשמה מולא ישמע על פיך, הנה אחרי דדרשינן ולא ישמע על פיך לאזהרת מדיח, מפיק לכולהו מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו, ועי׳ בתוס׳ שם, ועי׳ בסמ״ג לא תעשה ל״ב, ועי׳ ברש״י במשנה כתב ג״כ מולא תזכירו, והיראים סי׳ ע״ה, ובחדש סי׳ רמ״ה וכן הסמ״ק בסי׳ קי״ט נפקו להו לנודר ומקיים בשמה מולא ישמע על פיך ורק שמור לי בצד ע״ז פלונית דאסור מקרא דלא תזכירו כמו בגמ׳ דילן, וכן מ״ש רבנו ואסור להשביע העכו״ם ביראתו הנה בגמ׳ איתא ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ועי׳ רש״י ז״ל שם דהיינו לעכו״ם וכמו דאמרו בגמ׳ שם מסייעא ליה לאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם הגוי וכו׳, ורבנו הרי כתב דין זה דאסור לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עכו״ם לקמן בהי״א וכאן כתב דאסור להשביע העכו״ם, וכן מ״ש רבנו אפילו להזכיר שם עכו״ם שלא דרך שבועה אסור ליתא בגמ׳, אלא דלמד כן מהא דאסור לומר שמור לי בצד ע״ז פלונית וכן הוא בסמ״ג לא תעשה ל״ב שם ובכלל זה שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי בצד ע״ז פלונית, וה״ה שבכל ענין אסור להזכיר שם ע״ז שהרי המקרא נכתב בסתמא ועי׳ ברא״ש פ׳ ד׳ מיתות שכתב שלא יאמר אדם לחבירו שמור לי וכו׳ לכאורה משמע דוקא בכהאי גוונא אסור להזכיר כשמזכיר ע״ז לצורך. וכן בגמרא לקמן כמגדון לשילה, שצריך להזכיר לסימן, ומיהו נראה דבכל ענין אסור דקרא סתמא כתיב והאי דנקט שמור לאו דוקא אלא אורחא דמלתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך וקמ״ל דאפילו לצורך אסור והם הם דברי הסמ״ג.
אבל המעיין בדברי רבנו בספר המצוות ל״ת י״ד ימצא הדברים מפורשים במקורם, וז״ל שהזהירנו מהשבע בע״ז ואפילו לעובדיה (ר״ל זהו מ״ש רבנו כאן אחד הנשבע בה לעצמו ואחד הנשבע בה לגוי (ומה שכתוב לפנינו ואחד הנשבע בה לעבודת כוכבים הוא ט״ס דמוכח, וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס״ט ובמעשה רוקח הספרדי) ועי׳ בדברי רבנו בפ״ה מהל׳ שותפים ה״י, שהביא דין איסור עשיית שותפות עם העכו״ם ושמא יתחייב שבועה קאי בין שיתחייב העכו״ם שבועה לישראל, ובין להיפך ויצטרך לשבע בשם עכו״ם ועיי״ש בראשונים ובכ״מ שם) וכן לא ישביעו אותם בה כמו שביארו לנו באמרם לא תשביע לעכו״ם ביראתו והוא במכלתא משפטים והוא אמרו יתברך ושם אלהים אחרים לא תזכירו שלא תשביע לעכו״ם ביראתו, ושם אמרו ג״כ לא תזכירו שלא ידור אדם בשם ע״ז (וליתא לפנינו במכילתא דר׳ ישמעאל אבל איתא להדיא במכילתא דרשב״י שם) והרי לפנינו מקור כל הדברים ומפיק להו מושם אלהים אחרים לא תזכירו, ועי׳ בשאלתות שאילתא נ״ב שהיתה הגי׳ לפניו במימרא דאבוה דשמואל שמא נתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע״ז שלו והתורה אמרה ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ולא כנוסחא שלפנינו מולא ישמע על פיך ועי׳ מ״ש שם מו״ר ז״ל בהעמק שאלה להוכיח עיקר נוסחא זו. ומ״ש רבנו אח״כ בהי״א שלא לגרום לאחרים שידרו ויקיימו בשם עכו״ם הוא מגמ׳ דסנהדרין שם אבל המשמיע לעכו״ם ונשבע לעכו״ם הוא מבואר במכלתא. ומ״ש רבנו אפילו להזכיר שם עכו״ם שלא דרך שבועה אסור כן הוא גם בשאלתות שם, ואסור לאדכורי שמיה דעכו״ם שנא׳ ושם אלהים אחרים לא תזכירו, ועי׳ בע״ז מ״ו א׳ יכול לא לשבח ולא לגנאי ת״ל וכו׳, ותמוה לי על מרן הגר״א ז״ל בהגהותיו לשו״ע סי׳ קמ״ז על הא דאסור להזכיר שם עכו״ם בין לצורך בין שלא לצורך הביא כן בשם הרא״ש, ולפלא אחרי שהדבר מבואר בשאלתות להדיא ובדברי רבנו ובסמ״ג למה לא הביא אותם והרי זהו מקור הדברים, ועי׳ עוד בלח״מ פי״ט דסנהדרין מה שהאריך בדברי רבנו ולפי מה שכתבנו, הרבה יש לעיין בדבריו ואכמ״ל.
(י-יא) הנודר בשם עבודה זרה וכו׳ – משנה סנהדרין ז, ו: [...עבודה זרה ...] המגפף, והמנשק ... עובר בלא תעשה; הנודר בשמו, והמקיים בשמו, עובר בלא תעשה. פיהמ״ש שם: והמגפף ... שאמר שהוא עובר עליהם בלא תעשה נכון הוא, והם נכללים בכלל אמרו ׳לא תעבדם׳ (שמות כ, ב), אלא שאין סופגין עליהם מלקות, לפי שאין איסורם מפורש. אבל חייב מלקות הנודר בשמו והמקיים בשמו, שהרי אמר הכתוב ׳ושם אלהים אחרים לא תזכירו וכו׳⁠ ⁠׳.
ראה בסוף ההלכה: המקיים בשמה הוא הנשבע בשמה.
והשווה ספר המצוות (לאוין):
והמצוה הארבע עשרה – האזהרה שהוזהרנו מלהשבע בעבודה זרה, ואפילו לעובדיה; וכן לא ישביעם בה. כמו שבארו לנו באמרם (מכילתא דר״י לשמות כג, יג): ״לא תשביע לגוי ביראתו״, והוא אמרו יתעלה: ׳ושם אלהים אחרים לא תזכירו׳ – שלא תשביע לגוי ביראתו. ושם (לפנינו ליתא) אמרו עוד: ״⁠ ⁠׳לא תזכירו׳ – שלא ידור בשם עבודה זרה״. ובסנהדרין (סג, ב): ׳לא תזכירו׳ – שלא יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית. והעובר על לאו זה, כלומר הנשבע דרך רוממות בדבר מכל הנבראים, שדעת התועים עליו שהוא אלהות – חייב מלקות. ובגמר סנהדרין (סג, א) כאשר הזהירו מלחבק עבודה זרה ולנשקה ולכבד לפניה וכיוצא בזה ממעשה הכבוד והאהבה, אמרו: ״ועל כולם אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמה והמקיים בשמה״. עכ״ל.
הגמרא סנהדרין סג, א שמביאה רבינו בספר המצוות, היא היא המשמשת מקור להשגת הראב״ד ז״ל. לפיכך אעתיק את הגמרא כמו שהיא לפנינו:
כי אתא רבין א״ר אלעזר, על כולן אינו לוקה, חוץ מן הנודר בשמו והמקיים בשמו. מאי שנא אהנך דלא לקי? דהוה ליה לאו שבכללות. הני נמי – לאו שאין בו מעשה נינהו? ההוא כר׳ יהודה דאמר, לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. דתניא: ׳לא תותירו ממנו עד בקר [והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו]׳ (שמות יב, י) – בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו; דברי רבי יהודה. רבי יעקב אומר, לא מן השם הוא זה, אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה – אין לוקין עליו. מכלל דרבי יהודה סבר לוקין עליו.
אמנם כתב רבינו בהרבה מקומות שלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו (למשל, הלכות דעות ו, ה), וכלל את כולם בהלכות סנהדרין יח, ב: כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע, ומימר, ומקלל את חבירו בשם. ונראה שעל פי דברים אלה ניתן להסביר שיטתו, שהיא מיוסדת על הסוגיה בתמורה ג, א:
אמר רב יהודה אמר רב, כל לא תעשה שבתורה: עשה בה מעשה – חייב; לא עשה בה מעשה פטור. וכללא הוא דלאו שאין בו מעשה פטור? והרי מימר דלאו שאין בו מעשה הוא ולקי, דתנן: ... שאם המיר – מומר, וסופג את הארבעים. אמר לך רב, הא מני? רבי יהודה היא דאמר, לאו שאין בו מעשה – לוקין עליו. ומי מצית מוקמת למתניתין כר׳ יהודה וכו׳. אמר רב אידי בר אבין אמר רב עמרם א״ר יצחק אמר רבי יוחנן, רבי יהודה (ראה בגליון שם שכך היא גירסת רש״י ז״ל וכך הוא במקבילות) אומר משום ר׳ יוסי הגלילי, כל לא תעשה שבתורה: עשה בו מעשה – לוקה; לא עשה בה מעשה – פטור, חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, אף על פי שלא עשה מעשה – חייב.
כתב המאירי ז״ל (בית הבחירה לסנהדרין מהדורת סופר עמ׳ 234): ״ונודר או נשבע שהזכרנו שאסור, אם עבר ועשה לוקה, אף על פי שאין בו מעשה, לדעת גדולי המחברים. אלא שגדולי המפרשים (הראב״ד ז״ל) חולקים עליהם, ממה שאמרו בגמרא שלא נאמר כן אלא לדעת ר׳ יהודה שהוא סובר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ואין הלכה כמותו. ואין נשבע זה בכלל מה שאמרו: חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם ... ולדעת גדולי המחברים נראה שאף זה בכלל״.⁠1
ואפילו להזכיר וכו׳ – סנהדרין סג, ב: הנודר בשמו והמקיים בשמו מנלן? דתניא: ׳ושם אלהים אחרים לא תזכירו׳ – שלא יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית. ׳לא ישמע על פיך׳ – שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו, ולא יגרום לאחרים שידרו בשמו ויקיימו בשמו ...
כי אתא עולא, בת (= לן) בקלנבו. אמר ליה רבא, והיכא בת מר? אמר ליה, בקלנבו. אמר ליה, והכתיב ׳ושם אלהים אחרים לא תזכירו׳? אמר ליה, הכי אמר רבי יוחנן, כל עבודה זרה הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה. והא היכא כתיבא? דכתיב ׳כרע בל קרס נבו׳ (ישעיהו מו, א) ... אמר רבינא, גד נמי מכתב כתיב, דכתיב ׳הערכים לגד שלחן׳ (שם סה, יא).
1. אמנם במכות טז, א הקשו שאליבא דרבי יוחנן ״קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה״ – הלא גבי מותיר מן הפסח משמע שרבי יהודה סובר לוקין על לאו שאין בו מעשה? ותירצו: ״לרבי יוחנן לא קשיא. הא דידיה הא דרביה״ (הא דתניא אין לוקין על לאו שאין בו מעשה – משום רבי יוסי הגלילי אמרה).
ראה בהלכות קרבן פסח י, יא שהעתיק רבינו טעמו של רבי יהודה, וז״ל: צריך אדם להשתדל שלא ישאיר מבשר הפסח עד בקר שנאמר ׳לא תותירו ממנו עד בקר׳, וכן בשני, שנאמר ׳לא ישאירו ממנו עד בקר׳ (במדבר ט, יב). ואם השאיר ממנו, בין בראשון בין בשני, עבר בלא תעשה. ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה שנאמר ׳והנתר ממנו באש תשרפו.
ונראה שלכך העתיק דברי רבי יהודה משום שאמרו במכות (שם) שגם רבי יוחנן וגם ריש לקיש ״תרוייהו אליבא דר׳ יהודה״. והרי ר׳ יוחנן סובר כרבי יוסי הגלילי, והלכה כמותו, ואעפ״כ בנותר תפש טעמו של רבי יהודה. והרי לדין אין נפקא מינה שהרי מכל מקום המותיר אינו לוקה.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםהגהות מיימוניותמגדל עוזכסף משנהלחם משנהמעשה רקחעבודת המלךיד פשוטההכל
 
(יא) לא יאמר אדם לחבירו, שמור לי בצד עבודה זרה פלונית, וכיוצא בזהא. וכל עבודה זרה הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר שמה, כגון פעור, ובל, ונבו, וגד, וכיוצא בהן. ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו בשם עבודה זרה. ואינו לוקה אלא הנודר בשמה, והמקיים בשמה, והוא הנשבע בשמה:
A person should not tell a colleague: "Wait for me near a particular false deity,⁠" or the like.
It is permitted to mention the name of any false deity that is mentioned in the Bible - e.g., Peor, Ba'al, Nevo, Gad, and the like. It is forbidden to cause others to take oaths or vows in the name of false deities. [In regard to all these prohibitions,] the only [transgressor] liable for lashes is one who [himself] makes a vow or an oath in the name [of a false deity].
א. ב2: בה. וכך ד (גם ק). ואין לזה טעם.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזהגהות מהר״ם מפדואהתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטהעודהכל
לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ ׳שְׁמֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית׳ וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכָל עֲבוֹדָה זָרָה הַכְּתוּבָה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ - מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ, כְּגוֹן פְּעוֹר (במדבר כה,ג ועוד) וּבֵל (ישעיה מו,א) וּנְבוֹ (שם) וְגַד (שם סה,יא) וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאָסוּר לִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בְּשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמָהּ וְהַמְּקַיֵּם בִּשְׁמָהּ, וְהוּא הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ.
לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי בַּצַּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. וְכׇל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכְּתוּבָה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ כְּגוֹן פְּעוֹר וּבֵל וּנְבוֹ וְגָד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאָסוּר לִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמָהּ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמָהּ וְהוּא הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ:
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

ואינו לוקה אלא הנודר והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה – א״א: זה לא אמרו בגמרא אלא אליבא דר׳ יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולית הלכתא כותיה אלא כר׳ יוחנן משום ר׳ יוסי הגלילי דאמר, כל לא תעשה שבתורה וכו׳ חוץ מן נשבע ומימר.
But none is lashed etc. This was not decided so in the Gemara, save according to Rabbi Judah who maintains that for violating a prohibitive wherein there is no act one is lashed; but the law is not decided as he contends, but according to the contention of Rabbi Johanan who follows Rabbi Jesse the Galilian, who maintains that for violating any prohibitive in the Torah when there was no act, no lashes is inflicted etc. but not for taking oath or pronouncing a vow.1
1. Perhaps Maimonides contends that, seeing that the Torah charged to inflict punishment upon one who swears falsely by the name of God, the same punishment should be inflicted upon one swearing by idolatry. See text in Gemara, Sanhedrin, 63ab, and Karo's comment on this criticism.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

במגדל עוז בסופו. לא הוזכר רבי יהודה – א״ה דבריו בלתי מובנים כי בהדיא איתא בגמרא פרק ארבע מיתות דף ס״ג שדוקא אליבא דרבי יהודה לוקין על הנודר והנשבע בשמו:
הגיה [מהר״ם פאדווה] על בעל מגדל עוז שכתב ולא הוזכר ר׳ יהודה בגמרא לגבי הנודר בשמה דהא בפרק ארבע מיתות אמרינן בהדיא דדוקא אליבא דר׳ יהודה לוקין על הנודר ועל הנשבע בשמו [עד כאן הגהתו] ואם באנו להשיג על דברי בעל מ״ע צריך לחבר ספר גדול מהחבור ולכן לא משכננו נפשנו מימינו לתרוצי מילתיה. ומ״מ לא היתה כוונתו לומר שלא הוזכר כלל בסוגיא אלא שלא הוזכר בהדיא שיאמר ר׳ יהודה על הנודר והמחייב בשמה שיהיה לוקה כדי שנאמר שסמך הרב פסקו על ר׳ יהודה אלא אנן הוא דדחינן ההוא כר׳ יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולגבי כל שאר הלאוין לא קי״ל כותיה אבל גבי נודר ומקיים בשמה פסקינן כתנא דברייתא דתלי טעמא משום ושם אלהים אחרים לא תזכירו ולא משום דהוי לאו שאין בו מעשה זה דרכו של בעל מגדל עוז אבל עדיין ההשגה במקומה עומדת דמאי שנא לאו דושם אלהים אחרים לא תזכירו משאר לאוין. ותו שהרי הרב בעצמו כתב בהלכות סנהדרין פי״ח כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממר ומקלל חברו בשם ולמה לא הוציא הנודר והמקיים בשמה מן הכלל. ואני כשפרשתי הלכות עכו״ם כתבתי שם וז״ל וי״ל דהאי לאו דלא תזכירו הוי בכלל נשבע וכולל נשבע לשקר או נשבע בשם ע״ז שהרי הכל שקר והא דאוקימנא כר׳ יהודה כפירוש דעת המקשה תירץ לי דאתיא כר׳ יהודה אבל קושטא דמילתא הוא דאתיא כרבנן מטעמא דאמרן א״נ משום דעקר חיוב הע״ז הוא על פי דבור לבד שיאמר אלי אתה מתחייב נמי מלקות אדבור גרידא וכדכתיבנא לעיל גבי האומר לחברו לעשות לו ע״ז ומשום הכי לא הוצרך להוציאם מן הכלל כיון שעיקר איסורן על ידי דבור ע״כ:
וכל עבודת כוכבים הכתובה בכתבי הקדש מותר להזכיר וכו׳ – מימרא דר״י שם:
ואסור לגרום לאחרים שידרו ושיקיימו וכו׳ – כלומר אע״פ שאסור לגרום מ״מ אינו לוקה אלא הנודר והמקיים ומקיים הוא נשבע וכן תרגם אונקלוס שבועה קיים. ועל מ״ש רבינו שהנודר ומקיים בשם עבודת כוכבים לוקה – כתב הראב״ד ז״ל זה לא אמרו בגמ׳ וכו׳ חוץ מנשבע ומימר עכ״ל. ביאור הדברים בפ׳ ד׳ מיתות (דף ס׳ וס״ג) תנן המגפף ומנשק המכבד המרבץ המרחיץ הסך המלביש המנעיל עובר בלא תעשה הנודר בשמה והמקיים בשמה עובר בלא תעשה ובגמרא כי אתא רב דימי א״ר אלעזר על כולם לוקה חוץ מהנודר בשמה והמקיים בשמה מ״ש הנודר והמקיים דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה הני נמי לאו שבכללות הוא ואין לוקין עליו אלא כי אתא רבין אמר ר׳ אלעזר על כלן אינו לוקה חוץ מהנודר והמקיים מאי שנא אהנך דלא לקי משום דהוי ליה לאו שבכללות הני נמי לאו שאין בו מעשה הוא ההוא כר׳ יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו עכ״ל הגמרא. ופשטיה כדברי הראב״ד ולדעת רבינו י״ל דכיון דבין לרב דימי בין לרבין ואליבא דר״א מגפף ומנשק לא דמו לנודר ומקיים דבחד לקי ובחד לא לקי אלא דפליגי בהי מנייהו הוא דלקי והיינו דמגפף ונודר ומקיים לא ערבינהו תנא ותננהו אלא פלגינהו בתרי בבי לגלויי לן דאע״ג דמן הדין לא לקי הכא קים ליה לתנא דלקי ורב דימי סבר דהאי דלקי היינו מגפף ומנשק דכיון שיש בהם מעשה אע״ג שהם לאו שבכללות ראוי יותר לענוש מבלאו מפורש ואין בו מעשה ואקשו עליה כיון דלאו שבכללות ליכא למ״ד בעלמא דלוקין עליו ליתא למימרא דסבר תנא דבהא לוקין ואסיקנא כרבין דאמר דהאי דלקי היינו נודר ומקיים כיון שהם מפורשים בכתוב אע״פ שאין בו מעשה ראוי לומר דבהא קאמר תנא דלוקין יותר מלאו שבכללות אע״פ שיש בו מעשה משום דלאו שבכללות לא אשכחן בעלמא מאן דפליג ואמר דלוקין עליו אלמא אין שום סברא ללקות על לאו שבכללות אבל לאו שאין בו מעשה אשכחן ר״י דאמר לוקין עליו וא״כ הרי יש מקום לומר דסבר תנא דידן בהאי לאו כר״י בעלמא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו אבל לעולם תנא דידן סבר בעלמא דלא כר׳ יהודה והכא דוקא אמר הכי אי משום חומר עבודת כוכבים או מטעמא אחרינא. ואפשר דטעמא דתנא משום דכיון דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה אע״פ שאין בו מעשה הוא הדין בנשבע לשם עבודת כוכבים:
לא יאמר אדם לחבירו וכו׳. הכל מבואר שם דף ס״ג:
ואינו לוקה אלא הנודר בשמה וכו׳. הראב״ד ז״ל השיג על רבינו דר׳ יהודה היא דס״ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ולא קיימא לן הכי וכו׳ ועיין למרן ז״ל שהליץ על זה ואפשר דטעמא דתנא דכיון דבנשבע בשם לוקה אף על פי שאין בו מעשה ה״ה בנשבע בשם ע״ז:
ואינו לוקה אלא הנודר. עיין בהשגות ובכ״מ ולח״מ ועיין לח״מ פי״ט מהל׳ סנהדרין ד״ה הנודר בשם ע״ז דכתב דמשכחת מלקות ע״י מעשה ועיין מ״ש פי״ג מהלכות שכירות ה״ב. אמנם גם דברי הכ״מ נכונים דזהו בכלל הנשבע וקי״ל בנשבע ומומר כרבי יהודה ומדפלגינהו תנא דידן וכתב בחד בבא המגדף וכו׳ ובאידך הנודר וכו׳ מכלל דלקי כמ״ש הכ״מ ועי׳ פרי חדש.
וגד וכיוצא בהן. זה פעור ובעל צפון לכן אמר השם יתברך לפני בעל צפון נכחו תחנו כו׳ אע״פ שאסור לאמר שמור לי בצד עו״ג כו׳ דכתוב בתורה מותר להזכיר, ויעוין תוס׳ עה״ת ותמוהים.
בכסף משנה. ואפשר כו׳ משום כיון דגלי קרא בנשבע לשם שהוא לוקה אף על פי שאין בו מעשה כו׳.
עדיפא יש לפרש כיון דמקלל חבירו בשם ילפינן דלקי אף על פי שאין בו מעשה מקרא והפלא ד׳ את מכותך אצל ליראה את שם ד׳ א׳ הנכבד והנורא, אם כן כי נשבע בשם עו״ג אינו ירא מהשם הנכבד, ולכן לוקה לריה״ג דקיי״ל כותי׳ וכן יהושע ק׳ כ״ג ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו בו ודוק היטב.
ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה. ר״ל דהוה כמו נשבע דשבועות דכ״א ע״ש, עיין בראב״ד מה שהקשה פה דזה לא אמרו אלא אליבא דרבי יהודה ואנן לא פסקינן כוותיה וכו׳, עיין שבת דקי״ט ע״ב אר״א מנין שהדיבור כמעשה ע״ש וע׳ תמורה דף ד׳ ע״ב ע״ש היכי ס״ל לר״א וע׳ תוס׳ יבמות דק״ה ע״א ותוס׳ סוטה דל״ג ע״ש דרבי יהודה סבירא ליה דקריאה מעכב גבי חליצה ור״י לשיטתיה ועיין בריש פ׳ ארבע מיתות ומ״ש ברבינו ז״ל בהלכות עדות פ״כ:
ואינו לוקה אלא הנודר בשמה והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה. והשיג עליו הראב״ד ז״ל דהא אנן לא קי״ל כר׳ יהודה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל בשם, והוא מפורש בסוגיא. והנה דברי רבותינו הראשונים ז״ל בענין זה סבוכים מאד, וגם הסוגיות קשה להעמידן ועי׳ לרבנו בפי״ג מהל׳ שכירות ופי״ט דסנהדרין ופ״א דתמורה ומה שהארכנו שמה, והנה מרן הכ״מ, ז״ל דעתו דמשום חומרא דע״ז ס״ל לרבנו הכא דלוקין אף שאין בו מעשה או מטעם אחר, ועי׳ בחינוך מצוה פ״ו שכתב וז״ל חייב מלקות כ״כ הרב ז״ל ואע״פ שאין בזה מעשה מרוב חומר עבודת אלילים היא ע״כ. והוא כדברי הכ״מ ולפלא כי לא הביאו, אבל עי׳ להרמ״ה ז״ל בנימוקיו לסוגיא זו שכתב ודייקינן מאי שנא הנודר בשמו דלא לקי משום דדבורא בעלמא הוא ולית ביה מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וכו׳ אלמא כל היכא דבעלמא לא לקי גבי עבודת גילולים נמי לא לקי, ה״נ לאו שבכללות נינהו וכו׳ וכיון דבעלמא לא לקי בעבודת גילולים נמי לא לקי עיי״ש, ולפי״ז כד מוקי לה כר״י הרי להדיא דמשום חומרא דע״ז לא שייך לומר כן וזהו עיקרה של הסוגיא, דאין מחמירין משום לתא דע״ז, גם מ״ש הלח״מ ז״ל בפי״ט דסנהדרין לישב דאיירי דאית ביה מעשה וכגון דנשבע בשמה שלא יאכל ואכל, כבר השיגוהו והוא פלאי באמת, דהא אינו חייב על האכילה כי אם על השבועה בין אכל בין לא אכל, וזה אין בו מעשה. ויפלא כי גם מרן הגר״א ז״ל בהגהותיו ליו״ד סי׳ קמ״ז נראה דעתו נוטה לישוב הלח״מ והוא מופלא.
והרוצה לעמוד על יסוד דברי רבנו יעיין בשטמ״ק ב״מ צ׳ בסוגיא דחסמה בקול והביא שם גירסת הגאון שאני עדים זוממין הואיל וישנן באי״ה וכפי ביאור הראב״ד ז״ל (וכנראה אינו אותו הראב״ד בעל ההשגות ודבר זה מצוי) ובדברי הר״י מיגא״ש ז״ל בחי׳ לשבועות כ״א וכן הוא שיטת הרי״ף ז״ל ועי׳ רמב״ן שם, דלפי״ז בחסמה בקול בדיבור שאינו באחה״ע (אותיות הגרון) כי אם בעקימת שפתים לקי, ועי׳ מ״ש בפ״כ מהל׳ עדות ובפ״ד מהל׳ שבועות והארכנו בזה הרבה ועי׳ להרב חקרי לב חלק יו״ד ח״ג סי׳ ע׳ מה שהאריך והרחיב הדברים בדעת רבנו אי דבורא הוי מעשה, וסוגיא דסנהדרין קאי אי דבורא לא הוי מעשה, וראיתי מי שתמה בסוגיא דסנהדרין דהרי ר׳ אלעזר אית ליה דדבורא הוי מעשה, עי׳ שבת קי״ט משמיה דר״א מנין שהדבור כמעשה, ולפי״ז מאי פריך הני נמי לאו שאין בו מעשה נינהו ואין זה כלום, דהתם לאסור דבור בשבת כמו מלאכה, ועי׳ של״ה הקדוש ואין זה נוגע כלל למה שאנו עסוקין בו ופשוט.
והנה הרב פר״ח ז״ל תמה על רבנו, דכיון דרבנו כתב לעיל בה״ו דאזהרת נביא המתנבא בשם עכו״ם הוא מקרא דושם אלהים אחרים לא תזכירו א״כ הו״ל לאו שניתן לאזהרת מיתת בי״ד ואין לוקין עליו, והאריך טובא מכל סוגיות הש״ס, והמציא דס״ל לרבנו דלאו שניתן לאזהרת מיתת בי״ד דאין לוקין עליו היינו היכא דבגוף הדבר איכא חיוב מיתה או אתרו ביה למיתה אז אין לוקין עליו אבל לא בענין שכולל ב׳ ענינים, וכבר עמדו להקשות בזה טובא, וגם המהרש״א ז״ל בסנהדרין שם נשאר כן בתימה על רבנו והסמ״ג, והמעיין במה שכתבנו לעיל בה״ו בשם רבנו יראה שאין מקום לתמיה זו, שהרי אין האזהרה מפורשת למתנבא בשם עכו״ם אלא דמכללא אתמר ובדרך רמז ותו לא מידי עיי״ש בדברי רבנו שהבאנו שם, אולם אנחנו הראנו שם מקור הדברים ולפי״ז הדברים צריכים תלמוד.
[ביאור להלכה זה כלול בביאור הלכה י]

פעור – ככתוב (במדבר כג, כח): ׳ראש הפעור הנשקף על פני הישימן׳. הקדים פעור מפני שהוא כתוב בתורה, מה שאין כן האחרים שנזכרו בנביאים ולא בתורה.
ואינו לוקה אלא הנודר בשמה וכו׳ – מאותו טעם שכתב בפיהמ״ש המובא לעיל בריש ההלכה: ״שאין סופגין עליהם מלקות, לפי שאין איסורם מפורש״.
הקשה בפרי חדש: ״תימה דלאו זה ניתן לאזהרת נביא המתנבא בשם עבודה זרה (לעיל הלכה ו), וקיימא לן דלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, וכמו שכתב הרב בהלכות סנהדרין (יח, א)״.
ושמא יש ליישב על פי דברי רבינו בכלל התשיעי בהקדמה לספר המצוות: ״שיש למנות את הענינים שמצווים בהם ושמוזהרים עליהם, בתנאי שיהא בענין שמוזהרים עליו לאו מיוחד בכל ענין וענין, או שיש ראיה שאמרוה מעתיקי השמועה שהיא הבדילה את הענינים זה מזה ויש אזהרה לכל ענין מהם״. והנה מבואר בגמרא שהנודר והמקיים עובר בלא תעשה, ולוקה. מאידך, עונשו של מתנבא בשם עבודה זרה מפורש בתורה. שני ענינים נפרדים הם, ונמנים בשני לאוין שענשים שונים להם, ובהכרח שיש אזהרה לכל אחד מהם, אלא ששתי האזהרות נתלות בכתוב אחד. אמנם העובר על אזהרה אחת מהן עבר על הכתוב ׳ושם אלהים אחרים לא תזכירו׳, אבל ודאי שלא עבר בזה על האזהרה השניה. הנודר בשם עבודה זרה אינו מתנבא בשמה, וכן להיפך. הכלל שלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו – פירושו, שבאותה אזהרה עצמה יש עונש מיתה. אבל לא איכפת לן שבאותו פסוק ישנה אזהרה נוספת ושונה שעונשה מיתה.
והמקיים בשמה והוא הנשבע בשמה – השווה דניאל ו, טז: ׳כל אסר וקים די מלכא׳, וראה תרגום אונקלוס לויקרא ה, ד: או נפש כי תשבע׳ = או אינש ארי יקיים.
משנה תורה כ״י תימנייםמשנה תורה דפוסיםהוגה מספרימקורות וקישוריםראב״דמגדל עוזהגהות מהר״ם מפדואהתשובות רדב״ז על משנה תורהכסף משנהמעשה רקחמרכבת המשנהאור שמחצפנת פענחעבודת המלךיד פשוטההכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

עבודה זרה וחוקות הגוים ה, משנה תורה כ"י תימניים עבודה זרה וחוקות הגוים ה, משנה תורה דפוסים עבודה זרה וחוקות הגוים ה, הוגה מספרי עבודה זרה וחוקות הגוים ה, מקורות וקישורים עבודה זרה וחוקות הגוים ה, ראב"ד עבודה זרה וחוקות הגוים ה, הגהות מיימוניות עבודה זרה וחוקות הגוים ה – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מגדל עוז עבודה זרה וחוקות הגוים ה – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, הגהות מהר"ם מפדואה עבודה זרה וחוקות הגוים ה – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, תשובות רדב"ז על משנה תורה עבודה זרה וחוקות הגוים ה – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, כסף משנה עבודה זרה וחוקות הגוים ה, לחם משנה עבודה זרה וחוקות הגוים ה, מעשה רקח עבודה זרה וחוקות הגוים ה – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, מרכבת המשנה עבודה זרה וחוקות הגוים ה – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, אור שמח עבודה זרה וחוקות הגוים ה – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, צפנת פענח עבודה זרה וחוקות הגוים ה – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, עבודת המלך עבודה זרה וחוקות הגוים ה – בסיוע פרויקט פרידברג לפרסום הגניזה, מפעל משותף של חברת פרידברג לכתבי יד יהודיים (FJMS) ופרויקט פרידברג לפרסום הגניזה (FGP), לע"נ ר' פרץ ב"ר מרדכי יהודה פרידברג ז"ל, נלב"ע י"ד כסלו תשס"ג לפ"ק, תנצב"ה. הונצח ע"י בנו וכלתו, דוב וגיטל חיה פרידברג, טורונטו, יד פשוטה עבודה זרה וחוקות הגוים ה – פירוש הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל עם תיקונים והוספות מאת המחבר, באדיבות משפחתו והוצאת מכון מעליות ליד ישיבת ברכת משה במעלה אדומים (כל הזכויות שמורות); מהדורה דיגיטלית זו הוכנה ע"י על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד

Avodah Zarah 5 – Translated and annotated by Rabbi Eliyahu Touger (Moznaim Publishing, 1986–2007) (CC-BY-NC 4.0), Rambam Mishneh Torah Yemenite MSS Avodah Zarah 5, Rambam Mishneh Torah Printed Versions Avodah Zarah 5, Huggah MiSifri Avodah Zarah 5, Mishneh Torah Sources Avodah Zarah 5, Raavad Avodah Zarah 5, Hagahot Maimoniyot Avodah Zarah 5, Migdal Oz Avodah Zarah 5, Glosses of Maharam of Padua on Mishneh Torah Avodah Zarah 5, Responsa of Radbaz on Mishneh Torah Avodah Zarah 5, Kesef Mishneh Avodah Zarah 5, Lechem Mishneh Avodah Zarah 5, Maaseh Rokeach Avodah Zarah 5, Mirkevet HaMishneh Avodah Zarah 5, Or Sameach Avodah Zarah 5, Tzafenat Paneach (Rogatchover) Avodah Zarah 5, Avodat HaMelekh Avodah Zarah 5, Yad Peshutah Avodah Zarah 5

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×