המסית אחרים לעבדו וכו׳ – סנהדרין סא, א:
דתניא, האומר, ״בואו ועבדוני״ – רבי מאיר מחייב, ורבי יהודה פוטר. היכא דפלחו – כולי עלמא לא פליגי (אם עבדו אותו – נסקל)... במאי קמפלגי? במסית לעצמו (במסית אחרים לעצמו שיעבדוהו), ואמרי ליה ״אין״ – קמפלגי (אי הוי מסית או לא). מר סבר: מסית לעצמו – שמעי ליה, ו״אין״ דקאמרי ליה קושטא הוא. ומר סבר: מסית לעצמו – לא שמעי ליה, מימר אמרי מאי שנא איהו מינן דידן? ו״אין״ דקאמרי – אחוכי עליה.
יש הבדל ברור בין המסית לעבוד עבודה זרה אחרת לבין הטוען שהוא עצמו הינו אל. גם היום שחלפה עבודה זרה מרוב העולם, מצויה אצל חולי הרוח תופעה זו שהאדם מדמיין וטוען שהוא אל. אבל השומעים אותו, אפילו אומרים לו ״הן״, אין זה אלא לאחוכי עליה, שהרי הכל רואים מאי שנא איהו מינן דידן? אף הוא אין להחשיבו כמסית, שהרי חסר דעה הוא. מאידך ידועה היתה לפנים תופעה של מלכים ורוזנים עריצים וכיו״ב שטענו שהם אלים כדי שההמון ינהו אחריהם, כגון המן הרשע המוזכר שם בהמשך הסוגיא (סא, ב), ובמכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דשירה (לשמות טו, יא): פרעה קרא עצמו אלוה שנאמר ׳יען אמר לי יאורי ואני עשיתני׳
(יחזקאל כט, ג); וכן סנחריב שנאמר ׳מי בכל אלהי הארצות וגו׳
(מלכים ב יח, לה); וכן נבוכדנצר שנאמר ׳אעלה על במתי עב וגו׳ ׳
(ישעיהו יד, יד); וכן נגיד צור שנאמר ׳בן אדם אמר לנגיד צר כה אמר ה׳ אלהים יען גבה לבך ותאמר אל אני׳
(יחזקאל כח, ב). ההבחנה בין הטוענים שהם אלים ברורה – מי שלועגים לו, או על כל פנים מתעלמים ממנו, אינו אלא משתגע; אבל מי שעובדים אותו הרי זה מוכיח שטועים אחריו, והוא עצמו מסית הוא ועושה כדי להשתלט על בני אדם. ברם נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה אם אמרו לו ״הן״ – האם יש כאן הסכמה אמיתית, ורבי יהודה סובר ״אחוכי עליה״. ״רבי מאיר ורבי יהודה; הלכה כרבי יהודה״
(עירובין מו, ב).
אם הסית לעבודת איש אחר וכו׳ – לעיל (הלכה א) נתבאר שהמסית נסקל אע״פ שלא עבד לא הוא ולא המוסת, ואדרבה מצוה על המוסת להביא את המסית לדין (הלכה ב). עוד נתבאר לעיל בדין עובד עבודה זרה שמתחייב העובד דווקא (ג, א), וכן המקבלה לעבודה זרה לאלוה (ג, ד), אבל האומר שיעבוד, כל שלא עבד עדיין, לא מצינו שהוא חייב. כל זה אמור באדם שעובד עבודה זרה על דעת עצמו, ולא עורר אותו אחר לכך. יש חידוש במסית, שאם המוסת מתרצה לו, ואומר ״הן, נלך ונעבוד״, אף שעדיין לא עבד – מתחייב תיכף אף המוסת סקילה כאילו כבר עבד. והוא משום שמע ואבה – חייב. דין זה יוצא מן הסוגיא סנהדרין סא, א אלא שרבו בה הקושיות והפירושים, אשר על כן אציע את הגמרא (באותיות שמינות) עם פירוש (באותיות רגילות) הנלפע״ד הולם את שיטת רבינו.
רב המנונא ... פגע ביה רבה, רמא ליה מתני׳ אהדדי. תנן: העובד עבודה זרה;
עובד – אין; אומר – לא. והאנן תנן: האומר, אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד משעה שהסיתוהו ונתרצה – חייב מיתה, דנפקא לן לקמן מ׳לא תאבה ... ולא תשמע׳; הא אבה ושמע – חייב מיד (רש״י).
אמר לו, באומר ״איני מקבלו עלי אלא בעבודה״ – עד שאעבדנו, דכל כמה דלא פלח ליה אין כאן אבה ושמע. וסיפא דמשמע באמירה חייב – בשקבל עליו אלהותו מיד, דכיון דאמר ״אעבוד״ מסתמא קבליה עליו באלוה, אי לא פירש בהדיא שאינו מקבלו עליו אלא בעבודה (רש״י).
רב יוסף אמר, ...כאן ביחיד הניסת, כאן ברבים הניסתים כלומר, רוב אנשי העיר.
יחיד לא מימלך וטעי בתריה לפיכך מוסת יחיד, או יחידים, נסקל אע״פ שלא עבד כי אם נתרצה בלבד, ״דכיון דנתרצה לאו דעתיה למהדר, והוא אבה ושמע, ורחמנא חייביה״ (רש״י);
רבים מימלכי ולא טעו בתריה לפיכך אנשי עיר הנידחת שלא עבדו בעצמם פטורים; אינם נהרגים אלא אם כן שעבדו עבודה זרה או שקבלוה עליהם כאלוה כלעיל ד, א (תוספות יום טוב על המשנה סנהדרין ז, י ד״ה הוא).
אמר רב יוסף, מנא אמינא לה? דכתיב ׳לא תאבה לו ולא תשמע אליו׳ – הא אבה ושמע חייב ... אמר אביי, כאן בניסת מפי עצמו שאין אחר מסיתו,
כאן בניסת מפי אחרים. מפי עצמו – מימלך; מפי אחרים – גריר בתרייהו. אמר אביי, מנא אמינא לה שאם נתרצה בדיבור בלבד – ניסת מפי אחרים חייב?
דכתיב ׳לא תאבה לו ולא תשמע אליו׳ – הא אבה ושמע למסיתו חייב.
רבא אמר, אידי ואידי בניסת מפי אחרים. הא דאמר ליה, ״כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה״; הא דלא אמר ליה, ״כך אוכלת, כך שותה וכו׳ ״. אמר רבא, מנא אמינא לה? דכתיב ׳מאלהי העמים אשר סביבתיכם הקרבים אליך או הרחקים ממך׳
(דברים יג, ח).
מה לי קרובים, מה לי רחוקים? הכי קאמר לך: מטיבותן של קרובים אתה למד מה טיבותן של רחוקים – הסתכל בעבודה זרה הקרובות לך ותראה שאין בהן ממש, ומהן אתה למד טיבן של רחוקים.
מאי לאו דאמר ליה, ״כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה״? שמע מינה. רב אשי אמר, סיפא בישראל מומר, רבינא אמר, לא זו אף זו קתני.
בקונטרס הראייות לריא״ז (סנהדרי גדולה עמ׳ צ) כתב: רבא לא בא לחלוק על אביי שמחלק בין ניסת מפי עצמו לניסת מפי אחרים, אלא שבא להעמיד רבא המשניות בניסת מפי אחרים. וכך יש לפרש נמי דברי רבינא.
כך כתב גם המאירי ז״ל (מהדורת סופר עמ׳ 235): מעולם לא חלק אדם בניסת מפי עצמו לחייב בלא עבודה או קבלת אלהות. ולא נאמר ״לא זו אף זו קתני״ אלא שהיו מפרשים ״עובד – אין; אומר – לא״ אף בשאמר כן על ידי מסית, ובזו וודאי כך היא שמכיון שניסת – נתחייבו שניהם. אבל ניסת מעצמו ואין שם לא מסית ולא מוסת – דברי הכל שאינו חייב עד שיעבוד.
אלא שעדיין נשאר לנו לפרש דברי רבא. והנה כתב רבינו לעיל (ג, ו): העובד עבודה זרה מאהבה ... או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו, כמו שהם מדמין עובדיה שהיא מטיבה ומריעה ... פטור. מקור הפסק ההוא הוא בדברי רבא המובאים תיכף אחרי הסוגיא הנ״ל וכהמשך ישיר שלה (וראה מה שפירשתי שם). מעתה, אם פטור העובדה ממש בגלל שהיא מריעה ומטיבה, איך יעלה על הדעת שיסקל אם שמע מן המסית דברים אלה והסכים לו בלבד, ולא עבדה כלל? על כן מוכח שרבינו מפרש דברי רבא כך: אידי ואידי בניסת מפי אחרים ומשכחת לה דלא נתחייב ניסת משום אבה ושמע, כגון שאמר לו המסית גדולת נוייה ועוצם כוחה של עבודה זרה שהיא מטיבה ומריעה, וכיון ששמע כך הסכים משום אהבה או משום יראה, אבל לא שקיבלה לאלוה. מה שאין כן, אם לא סיפר לו המסית ״כך מריעה, כך מטיבה״, ואף על פי כן אמר המוסת ״הן, נלך ונעבוד״ – הרי מוכח שאמר כן בגלל שקיבלה באלוה, כי בלאו הכי למה נתרצה? אלא וודאי אבה ושמע, ולכך חייב הוא.
בזה גם סרה תמיהתו של הרש״ש ז״ל לפי פירוש רש״י ז״ל – הלא שנה לנו התנא ברישא דהאומר אעבוד וכו׳: אמר (המסית), כך אוכלת כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה; ולמה לא הביאה רבא לסיוע? ברם לפי דברינו אדרבה אין סיוע משם. התנא מציע אוקימתא זו כדי להשמיענו שהמוסת, בשמעו דברים אלה, מצוה עליו להכמין למסית. כלומר, מדובר במוסת שאינו רוצה לשמוע לדבריו של המסית כלל. אבל אם נתרצה, מתוך ששמע ״כך מטיבה כך מריעה״, מן הסתם לא נתרצה אלא משום אהבה ויראה, ופטור. מתי חייב המוסת שנתרצה? רק אם אין לתלות שהסכמתו היא משום אהבה ויראה. לפיכך באמת לא הביא רבנו כל אותה בבא של משנתנו כאן.
מעתה הואיל ואביי ורבא מסכימים לדעה אחת, ואף רבינא שהוא סוף הוראה סובר כמותם, כך היא ההלכה: בניגוד לניסת מפי עצמו, כלומר שאין שם לא מסית ולא מוסת, שהוא מתחייב רק אם עבד ממש או קבלה באלוה במפורש ולא בנתרצה בלבד – שונה דינו של המוסת אם קבל ממנו ואמר, ״הן, נלך ונעבוד״, אף על פי שעדיין לא עבד, שניהן נסקלין המסית והמוסת.
ברם דין זה הוא דווקא אם הסכמתו לא באה מתוך ששמע שהיא מטיבה ומריעה, כי באופן כזה אין כאן אלא הסכמה מתוך אהבה או יראה. אלא שדבר זה אין צריך לכותבו מפורש הואיל וכבר נתבאר לעיל שאפילו עבדה מאהבה ומיראה פטור, ולא כל שכן בדיבור בעלמא.
ביאור המשנה דמסית לדעת רבינו
השוואת נוסח המשנה סנהדרין ז, י לנוסח הדברים שהעתיק ממנה רבינו בפרק זה מראה על כך שרבינו שינה את סדר בבותיה של המשנה, השמיט פסקה אחת לגמרי, והוסיף פסקה אחת שלכאורה אין לה מקור. כל זאת, כמובן, בנוסף על שילוב דינים ופסקאות ממקורות אחרים שהובאו כדי להקיף את הנושא בשלימות. כדי להמחיש דבר זה, אציג פה, אלה מול אלה, את הפסקאות מן המשנה כסדרן מסומנות במספרים, והמקבילות להן מהלכות ב-ה.
משנה סנהדרין ז, י | רמב״ם משנה תורה |
1 המסית – זה הדיוט המסית את ההדיוט. | הלכה א: המסית אחד מישראל וכו׳. |
2 אמר, יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת, כך שותה, כך מטיבה, כך מריעה. | רבינו השמיט. |
3 כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו. | סוף הלכה ב: כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמנין עליהן חוץ מזה. |
4 אמר לשנים, והן עדיו – מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. | אמצע הלכה ב: הסית לשנים הרי הן עדיו, והן מביאין אותו לבית דין, ומעידין עליו, וסוקלין אותו. |
5 אמר לאחד, הוא אומר לו, יש לי חברים רוצים בכך. אם היה ערום אינו יכול לדבר בפניהם, אלא מכמינן לאחורי הגדר. | סוף הלכה ב והלכה ג: אמר לאחד, הוא אומר לו, יש לי חברים רוצים בכך. ומערים עליו עד שיסית בפני שנים כדי להרגו. אם לא רצה המסית להסית לשנים מצוה להכמין לו. |
6 והוא אומר לו, אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומר לו. והלה אומר לו, היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים? אם חזר בו מוטב. ואם אמר לו, כך היא חובתנו וכך יפה לנו, העומדים לאחורי הגדר מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו. | הלכה ג: כיצד מכמנין לו? המוסת מביא שנים ... והוא אומר למסית, אמור מה שאמרת לי בייחוד, והוא אומר לו. והמוסת משיבו, היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים? אם חזר בו או ששתק – פטור. ואם אמר, כך היא חובתינו וכו׳. (רבינו מוסיף: או ששתק, שאינו במשנה.) |
7 האומר, אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד, וכו׳. | ראש הלכה ב: כיצד? האומר לחבירו, אעבוד עבודה זרה וכו׳. |
נמצא שרבינו חילק את משנתנו לפסקאות וסידרן כך: 1, 7, 4, 5, 3, 6. על ידי זה פירש לנו את משנתנו, ותירץ כמה קושיות שהקשו המפרשים. כך הוא ביאור המשנה:
התנא מתחיל לפרש מה מעשהו של מסית, ומה דינו של המוסת. המוסת חייב לא רק לסרב לקבל את דברי המסית, אלא מצוה שיכמין לו ויביאהו לדין. אבל יש גם מקרה שהמוסת מתפתה ומקבל את דברי המסית, ואז יש ששניהם נסקלין. התנא פותח במקרה הראשון, להשמיענו מה צריך המוסת לעשות, ומתחיל בדבריו של המסית: אמר, יש יראה במקום פלוני, כך אוכלת וכו׳. ״בכל הנך לישנא אינו חייב עדיין, עד שיסיתו לעבוד עבודה זרה ממש״ (תפארת ישראל על המשנה אות פד), והתנא משמיענו שאם פתח המסית בדברים כאלה, כבר מוטל על המוסת להכמין לו, ולא יתן לו לגמור את דבריו כעת. ״אם יניח המוסת להמסית לגמור פתויו – לך עבוד עבודה זרה – מה תועיל ההכמנה שאחר כך? כשיאמר לו אחר כך, אמור לי מה שאמרת – הרי ירגיש המסית כשיראה שרוצה הלה שיכפיל דבריו, ירגיש שהכמין לו ... להכי למד התנא איך יערים עליו, דתיכף כשיתחיל המסית לשבח העבודה זרה, לא יניחו לגמור דבריו, ויראה להכמין עליו״ (תפארת ישראל שם).
אלא שדין זה אמור רק בהסית לאחד. אם הסית לשנים ביחד אין צורך להכמין לו, אם הם עצמם ראויין להעיד. לפיכך יתנו לו לגמור את דבריו: אמר לשנים והן עדיו, מביאין אותו לבית דין וכו׳.
שוב חוזר התנא להסביר איך האחד מכמין לו: הוא אומר לו, יש לי חברים רוצים בכך. כלומר, למה לך לספר לי הכל עכשיו? חכה עד שיבואו חברי, ואז תספר לנו את כל נפלאות אותה עבודה זרה. אם היה ערום המסית, ואינו רוצה לדבר לפני שנים, צריך להכמין לו בדרך אחרת. דהיינו, מפסיקו בתוך דבריו באמתלה כלשהיא, ומביא שנים ומכמינן לאחורי הגדר, ואומר לו, אמור מה שאמרת לי בייחוד. כלומר, עתה תוכל לגמור מה שהתחלת לדבר מקודם, ואז לא יכולתי להקשיב לך, אבל עתה יש לי פנאי לשמוע. והוא אומר לו, כלומר, מספר מה שאמר מכבר. על כך אין לחייבו שהרי אינו אלא מעיד על עצמו מה שאמר קודם. כדי ללכוד אותו שיאמר לשון של הסתה עתה, משיב המוסת ושואל: היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים? אם חזר בו – מוטב. פירוש: אם חזר בו מדבריו הראשונים – פטור, שהרי עדיין לא נתחייב, כיון שלא סיים את דבריו לומר ״אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד וכו׳ ״; והרי נתבאר בסיפא של משנתנו שזוהי עיקר הגדרת המסית שיאמר כך. והוא הדין אפילו שתק – פטור, שעדיין לא נעשה מסית, כל עוד שלא אמר ״אעבוד״ וכו׳.
ברם הוא הדין, אפילו אמר לו המסית מכבר, כאשר היו שם לבד, בלשון מסית ״אלך ואעבוד״ וכו׳, ועתה חוזר גם על דברים אלה שאמרם אז. שהרי כשאמרם לראשונה לא היו שם עדים, ומה שאמר עכשיו אינו אלא חוזר על מה שאמר אז, הואיל והמוסת אומר לו, ״אמור מה שאמרת לי״. נמצא שהוא אינו אלא כמעיד עכשיו שמקודם אמר ״אלך ואעבוד״ וכו׳, ואין זה אומר דברים אלו עכשיו. אי אפשר לחייבו על כך, שאינו אלא כמספר מה שאירע מכבר, ואין אדם עושה עצמו רשע. לפיכך, כדי ללכדו, משיב לו המוסת, ״היאך נניח את אלהינו״ וכו׳.
ואם אמר לו המסית, כך היא חובתנו וכך יפה לנו כלומר, לילך ולעבוד, הרי שכולל עצמו בחובה זו, והרי זה ממש כמי שאומר עכשיו ״נלך ונעבוד״ – מביאין אותו לבית דין וסוקלין אותו.
בסיפא שונה לנו התנא עיקר הגדרת מסית בכל מקרה, והוא: האומר, אעבוד, אלך ואעבוד, נלך ונעבוד וכו׳. הגמרא מסבירה שהסיפא מוסבת גם על המוסת, שאם אמר המוסת אעבוד וכו׳ – אף הוא נסקל. למה חילק התנא ענין זה לבבא נפרדת? הטעם הוא שהבבא דרישא באה ללמדנו מה צריך המוסת לעשות. אפילו אם המסית מתחיל לספר ענינים לעורר אהבה ויראה לאותה עבודה זרה בלבד, כבר מצוה על המוסת להכמין לו. לפיכך משמיענו התנא ברישא מקרה שהמסית אומר ״כך אוכלת כך שותה, כך מטיבה כך מריעה״. אבל אם המוסת נשמע לו למסית, צריך להשמיענו שאף הוא מתחייב. אלא שזה יתכן רק אם המוסת אמר ״אעבוד״ מתוך אמונה באותה עבודה זרה, אבל לא מתוך אהבה ויראה. לפיכך אי אפשר לחייב את המוסת, אפילו אם הוא מתרצה, במקרה שהמסית התחיל לספר שהיא מטיבה ומריעה. לפיכך, כאשר בא התנא לשנות לנו הדין ששניהם נסקלין, כולל את שניהם בפיסקה זו: האומר, אעבוד וכו׳. נמצא שברישא משמיענו רבותא, שאפילו אם התחיל המסית בדברים המעוררים לאהבתה וליראתה בלבד, כבר צריך להכמין לו. ובסיפא הרבותא היא, שגם המוסת מתחייב, וזה לא יתכן מאהבתה ויראתה. לפיכך צריך להפריד שתי הבבות.
אולם רבינו פתח בעיקר דין מסית: כיצד? האומר לחבירו, אעבוד וכו׳. ואשר לחובת המוסת הלא כתב מפורש: ומערים עליו ... מצוה להכמין לו. על כן לא הוצרך להביא את המקרה ברישא דמתניתין שהתחיל המסית ״יש יראה במקום פלוני ... כך מטיבה כך מריעה״, שהרי לשון זה ודאי שאינו דווקא. כל דבר שיאמר המסית בענין עבודה זרה לשבחה או לשבח עבודתה, הרי מצוה להערים עליו. מאידך לא הוצרך להביא את הדין שאם אמר המסית ״כך מטיבה כך מריעה״, ועל סמך זה נתרצה המוסת – אין המוסת חייב, שהרי זה כלול בדין שפסק לעיל ג, ו שהעובד מאהבה ומיראה – פטור; וקל וחומר למוסת שאינו אלא אומר בלבד, ולא עבדה ממש. לפיכך השמיט רבינו כל ענין זה כאן, והביאו לעיל בהגדרת עובד מאהבה ומיראה.
מאידך, ראה רבינו שצריך להסביר כי מה ששנה לנו התנא: ״והמוסת משיבו, היאך נניח וכו׳ ״, אין בכך משום התראה, שאם כן מה נשתנה זה שמתרין בו מן המסית לשנים שאינו צריך התראה? ועוד: ״אם חזר בו – מוטב״; היכן מצינו שתועיל חזרה? לפיכך, כתב מפורש שאין המסית צריך התראה תיכף לפני: אמר לאחד. עוד הוסיף ביאור על המשנה, שלא בלבד אם חזר בו – פטור, כי אם גם: או שתק, ועל כרחך שהשותק פטור מפני שעדיין לא אמר את המילים המחייבות אותו, כלומר ״אעבוד וכו׳ ״. ממילא מוכח שהוא הדין והוא הטעם אם חזר בו.